הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "תניא דמסייע"; "אביי ורבא"; "אדרבה"; "איפכא מסתברא"; "ועוד"; "תניא בהדיא"; "אי תניא - תניא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה לא ע"א
ולד טרפה כו'. למ"ד טרפה (אינה) ילדה +מסורת הש"ס: [טרפה יולדת]+ משכחת לה - כגון שנטרפה ולבסוף עיברה, ובהא פליגי: דר' אליעזר סבר זה וזה גורם - אסור, ורבנן סברי זה וזה גורם - מותר. למ"ד טריפה אינה חיה - משכחת לה כגון שעיברה ולבסוף נטרפה; ובהא פליגי; דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא.
א"ר הונא: מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח ביצת טרפה - שאסור, מ"ט - ע"כ לא פליגי עליה דרבי אליעזר אלא בולד בהמה - דמאוירא קא רביא, אבל ביצת טרפה - מגופה דתרנגולתא קא רביא - אפי' רבנן מודו. א"ל רבא לרב הונא: תניא דמסייע לך, מלא תרוד רימה הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא ברימה דפירשא בעלמא הוא, אבל ביצה דמגופה דתרנגולת הוא - אפילו רבנן מודו.
א"ל אביי: אדרבה, איפכא מסתברא; ע"כ לא פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן אלא ברימה - דאיקרי אדם מחיים רימה דכתיב +איוב כ"ה+ ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה אבל גבי ביצה ]אימת גדלה - לכי מסרחא, וכי אסרחא - עפרא בעלמא הוא[ - אפי' ר"א מודה!
ועוד, תניא בהדיא: מודה ר"א לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר!
א"ל: אי תניא – תניא.
מבנה הסוגיה:
1.
ולד טרפה כו'. למ"ד טרפה (אינה) ילדה +מסורת הש"ס: [טרפה יולדת]+ משכחת לה - כגון שנטרפה ולבסוף עיברה, ובהא פליגי: דר' אליעזר סבר זה וזה גורם - אסור, ורבנן סברי זה וזה גורם - מותר. למ"ד טריפה אינה חיה - משכחת לה כגון שעיברה ולבסוף נטרפה; ובהא פליגי; דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא.
במשנתנו מחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר אם ולד טריפה מותרת למזבח או לא.
2.
א"ר הונא: מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח ביצת טרפה - שאסור, מ"ט - ע"כ לא פליגי עליה דרבי אליעזר אלא בולד בהמה - דמאוירא קא רביא, אבל ביצת טרפה - מגופה דתרנגולתא קא רביא - אפי' רבנן מודו
רב הונא טוען שחכמים מודים לרבי אליעזר באפרוח ביצת טריפה שאסורה להקרבה – משום אתנן.
2.1
רב הונא מוכיח את טענתו מסברא. מדוע היה חשוב לרב הונא לומר את דבריו? נראה להסביר: הרי הלכה כחכמים נגד רבי אליעזר גם בגלל הכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים", וגם בגלל הכלל שבדרך כלל אין הלכה כרבי אליעזר - שהיה "שמותי".
3.
רבא מביא הוכחה לדברי רב הונא.
א"ל רבא לרב הונא: תניא דמסייע לך, מלא תרוד רימה הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא ברימה דפירשא בעלמא הוא, אבל ביצה דמגופה דתרנגולת הוא - אפילו רבנן מודו.
רבא מוכיח את טענת רב הונא מברייתא. ההוכחה היא מכח סברא ודיוק של רבא בדברי הברייתא. בסוגיה משמע שרבא דן עם רב הונא בפניו, ומוכח כך מהביטוי "תניא דמסייע לך", וקשה: הרי רבא [בדור הרביעי] נולד אחרי פטירת רב הונא [בדור השני]! בספר "מנחת יהודה" מיישב, שלא מדובר כאן ב"רבא" ו"אביי" הידועים, אלא ב"רבא בר נתן" וב"אביי בר הונא" שחיו בימי רב הונא בדור השני.
3.1
לפי זה מובן גם מדוע דעת אביי לא הובאה לפני דעת רבא [כפי שמסודר בדרך כלל בש"ס].
3.1.2
אמנם לגבי ההערה בסעיף 3.1 ניתן לדחותה מפני שמבחינה עניינית היה צריך להקדים את דעת רבא לדעת אביי, שהרי רבא הוא שהביא את ההוכחה ואביי הקשה עליו.
3.2
בכל אופן נראה לי שניתן להסביר באופן כללי כל תופעה מסוג זה – כשמדובר בין שני אמוראים שלא חיו באותו דור – שאמנם מדובר ב"רבא" [שחי בדור הרביעי] והוא לא ממש דבר אם רב הונא, אלא ב"כאילו" – שהוא היה אומר לרב הונא. אולם קשה מדוע סגנון הגמרא לא באופן של "אמר רבא: תניא דמסייע לרב הונא" –בגוף שלישי?
3.3
ונראה לומר [בלי קשר לאחד מההסברים לעיל], שכוונת הגמרא בביטוי "תניא דמסייע לך" לומר שהביטוי "אמר רבא" [בין אם בפניו של רב הונא או לא] ללמדנו שזו אמירה של "רבא" עצמו ולא של "עורך הגמרא". עורך הגמרא היה אומר "לימא מסייע ליה לרב הונא" - כך ניתן להסיק מדברי "הליכות עולם":
3.4
הליכות עולם, שער שני, י:
ועוד מטעם אחר לא סליק שפיר האי פירושא דאם אנו מפרשים איני בציר"י ורוצה לומר איני מסכים בכך אם כן
הוא דוחק כיון שמלת איני הוא מסתמא דגמרא, אם כן אין דרך מסדרי הגמרא לדבר בלשון יחיד איני מסכים בזה, דהם לעולם מצינו אותם בלשון רבים לימא כתנאי לימא מסייע ליה .
4.
א"ל אביי: אדרבה, איפכא מסתברא; ע"כ לא פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן אלא ברימה - דאיקרי אדם מחיים רימה דכתיב +איוב כ"ה+ ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה אבל גבי ביצה ]אימת גדלה - לכי מסרחא, וכי אסרחא - עפרא בעלמא הוא[ - אפי' ר"א מודה!
אביי מוכיח מאותה ברייתא הפוך מדברי רבא, כך שאין הוכחה לדברי רב הונא, ואפילו בניגוד ממש לדברי רב הונא. שני ביטויים בדברי אביי: "אדרבה" ו"איפכא מסתברא". יש לציין שחידושו של אביי הוא בכך, שרבי אליעזר מודה לחכמים – וקצת קשה הרי בין כך אין הלכה כמותו, ומה בכך שהוא מודה לחכמים?
4.1
הביטוי "אדרבה" - כאשר הגמרא מקשה שדין מסויים - כמו בסוגייתנו, על פי אביי - צריך להיות "הפוך" היא משתמשת בביטוי "אדרבה".
4.2
ובביטוי הדומה - "איפכא מסתברא" – הגמרא משתמשת כאשר יש שני דינים, והקושיה היא ששני הדינים צריכים להיות הפוכים [מכח סברא], כלומר, הדין במקרה האחד צריך להתאים דווקא למקרה השני, והדין במקרה השני מתאים דווקא למקרה הראשון. ובסוגייתנו הכוונה: מי מודה למי - חכמים מודים לרבי אליעזר [כדעת רב הונא ורבא] או רבי אליעזר מודה לחכמים [כדעת אביי].
4.3
בספר יד מלאכי:
"הכי נמי מסתברא" – כל היכא דקאמר הכי ממנו אתה למד דההוא תרוצא לאו דרך דחיה אתמר אלא לפום קושטא דמילתא"
בסוגייתנו לא כתוב המונח: "הכי נמי מסתברא". בכל אופן, ניתן אולי לומר שהכוונה דומה, דהיינו, הגמרא לא מלמדתנו שהפירוש הוא "מסתבר", אלא, שזה הפירוש הראוי "לפום קושטא"=לפי האמת. במילים אחרות – כך הוא פוסק להלכה.
4.4
גם הביטוי "אדרבה" הוא "סברא" חזקה, ולכן במקרים שכנגד "מסתברא" יש "אדרבה" אין הכרעה כאף אחד משניהם [מצד הסברא].
בסוגייתנו יש גם "אדרבה" וגם "איפכא מסתברא".
4.5
לפי האמור לעיל נראה לומר: אביי עצמו השתמש רק בביטוי "אדרבה", ואילו "עורך הגמרא" הוסיף את הביטוי "איפכא מסתברא" כדי ליידענו שהסבר זה נשאר למסקנת הסוגיה - בסופו של דבר!
5.
אביי מביא הוכחה נוספת לטענתו מברייתא מפורשת.
ועוד, תניא בהדיא: מודה ר"א לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר!
אביי טוען "ועוד..." – יש לו הוכחה נוספת, לא מסברא אלא ממקור תנאי. ברור שהוכחה זו "חזקה", ומדוע אביי היה צריך להקדים הוכחה מסברא [בשלב הקודם]? ובכלל, מה היה כל הדיון בגמרא אם יש ברייתא מפורשת שמסבירה בדיוק שחכמים הם אלה שמודים לרבי אליעזר ולא להיפך?
אולי ניתן לומר, שברייתא זו לא היתה ממש ידועה לכל האמוראים.
6.
א"ל: אי תניא – תניא.
רבא חזר בו ומסכים לדעת אביי – בגלל ההוכחה מהברייתא המפורשת. הביטוי של רבא הוא "אי תניא – תניא"
6.1
ראה בספר "בית אהרן" [רבי אהרן מגיד], כרך ה עמוד כב, שמסביר את הביטוי "אי תניא תניא": אני מודה לך וחוזר בי.
6.2
ונראה שיש להוסיף: גם אם הובאה ברייתא בניגוד לדעתו יכול היה רבא להישאר בדעתו מפני שהברייתא לכאורה "לא ידועה" כי היא נשנתה על ידי אביי, ולכן מדגישה הגמרא שרבא חזר בו. גם יש לומר, שכנראה אביי קיבל את מסורת הברייתא מרבותיו, ולכן רבא חזר בו, ואולי זו משמעות הביטוי "אי תניא תניא", כלומר, אם אתה אומר שזו "ברייתא" שהועבר במסורת, הרי שגם אני מאשר שזוהי "ברייתא" ונאלץ לחזור בי.
6.3
גם ה"יד מלאכי" מרחיב בביאור הביטוי "אי תניא – תניא" - כללי התלמוד כלל א
אי תניא תניא, מדברי רש"י ז"ל בפ"ב דנדרים דף י"ט ב' משמע דלאו לדחויי ליה קא מכוין אלא כלומר אי משכחת ברייתא דקאמרא הכי תניא ומיתרצא מילתא בהכי.
וכן כתב עוד בפרק אין דורשין דף י"ט ב' אי תניא בהדיא דחולקין תניא ונלך אחריה וחוזר אני בי.
וכן נראה תו מדבריו בפ"ג דיומא דף ל"א ב' ע"ש ובשלהי פ"ק דזבחים דף ט"ו ב' יע"ש.
אך בפרק המפלת [נדה דף כ"ג ב'] פירש, אי תניא תניא, שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה, דנראה דשינה את טעמו ממה שפירש בכל אינך דוכתי שהבאתי.
ההסבר הראשון שמובא בדבריו מתאים לדברים שאמרנו, אולם לפי הפהסבר השני יוצא שרבא אומר שהוא עצמו לא מקבל את הברייתא והוא אומר לאביי שאביי עצמו יתנהג ויפסוק לפי הברייתא שאביי ציטט אותה.
6.4
באופן עקרוני משמע, שיש כאן ויכוח אם הברייתא אמינה או לא [ומאד מתאים אם נאמר שמדובר באביי ורבא מהדור הרביעי שפתאום "מצאו" ברייתא]. לפי ההסבר השני גם ברור מדוע בסופו של דבר הלכה תהיה כאביי – מפני הנימוק הראשון "איפכא מסתברא" - גם אם נאמר שכעיקרון צריך להיות הלכה כרבא נגד אביי - אם מדובר באביי ורבא מהדור הרביעי.
7.
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה יג:
בד"א כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת שהרי הולד מצוי עמה בעת שנפסלה והיה כאבר מאיבריה, אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח אפילו נרבעה כשהיא מוקדשת ואח"כ נתעברה, ואין צ"ל אם נרבעה והיא חולין ואח"כ הקדישה ונתעברה שולדה מותר, וכן אפרוח ביצת טריפה מותר למזבח.
הרמב"ם פוסק כאביי שרבי אליעזר מודה לחכמים שאפרוח ביצת טריפה – מותרת למזבח.
