הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "תיובתא"; "אמר לך"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה לב ע"א

מתני'. אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית - אין משנין אותן מקדושה לקדושה, ומקדישין אותן הקדש עילוי, ומחרימין אותן, ואם מתו - יקברו. רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו - יפדו.
גמ'. אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום, מאי טעמא - אמר קרא +ויקרא כ"ז+ כל חרם קדש קדשים הוא לה' כל חרם - דקדש קדשים הוי ההוא לה' ליהוי.
מיתיבי: קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים - לא עשה כלום; חרמי כהנים, שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית - לא עשה כלום. הא קדשי מזבח שהתפיס לחרמי כהנים - מה שעשה עשוי, תיובתא דרב הונא! אמר לך רב הונא: כי שיירה - אהדא שיירה, דקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית - מה שעשה עשוי, אבל לחרמי כהנים - לא עשה כלום.
וליתנייה גבי הנך!
תנא, דאית ביה תרתי - קתני, דלית ביה תרתי - לא קתני.
תנן: מקדיש אותן הקדש עילוי, מאי לאו - הקדש עילוי לבד"ה, ומחרימין - לחרמי כהן! לא, אידי ואידי - קדשי בד"ה, ולא שנא מפיק להו בלשון הקדש - לבדק הבית, ולא שנא מפיק להו בלשון חרמי - לבדק הבית.
והא לא תני הכי דתניא בברייתא: הקדש עילוי קדשי בדק הבית, מחרימין אותם - חרמי כהנים!
ועוד, הא תניא: קדשי מזבח שהקדישו לחרמי כהנים - מה שעשה עשוי! תיובתא דרב הונא, תיובתא.
והא רב הונא קרא קאמר! אמר עולא: אמר קרא חרם כל חרם.
ומי אמר עולא הכי! והא אמר עולא: המתפיס עולה לבד"ה - אין בה אלא עיכוב.

1.
רב הונא מסביר במשנה שחרמי כהנים אינם חלים כלל על קדשי מזבח, כלומר, המחרים בהמת קדשי מזבח בחרם כהנים אינו חייב לתת לכהן כלום, אף לא את השווי שהיה מתקדש ב"הקדש עילוי" [לפי רש"י].

2.
הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא – על ידי דיוק מהברייתא. והגמרא מסיימת את הקושיה בביטוי "תיובתא דרב הונא", ומייד הגמרא מנסה ליישב את דברי הברייתא שיתאימו לדברי רב הונא.

3.
וקשה: מדוע הגמרא סייממ ב"תיובתא" אם מייד היא מיישבת [זמנית] את הקושיה המסויימת מאותה ברייתא,

3.1
ויותר קשה: הרי כל הקושיה היא מתוך דיוק בברייתא, ובדרך כלל קושיה מסוג זה איננה "חזקה" עד כדי "תיובתא"!

4.
אמנם נראה, ש"עורך הגמרא" לא משתכנע מהתרוץ של רב הונא, שהרי ניסוח הגמרא הוא "אמר לך רב הונא" – שבדרך כלל מקובל שנוסח זה מורה ש"עורך הגמרא" לא מקבל את התרוץ.

5.
אחר כך הגמרא מקשה ממשנתנו [וכאן היא לא מסיימת בביטוי "תיובתא"], גם כאן הקושיה היא מתוך דיוק, וכאן הגמרא מיישבת על ידי ביטול הדיוק, וממילא לא קשה על רב הונא.

6.
והגמרא מקשה: הרי שנינו בברייתא שמסבירה את משנתנו כפי שדייקנו ממנה - בניגוד לדברי רב הונא.

6.1
פתיחת הקושיה היא על ידי הביטוי "והא...". וכאן יש ביטוי מיוחד. הגמרא משתמשת בביטוי "והא לא תני הכי דתני בברייתא". הביטוי "והא לא תני הכי" 5 מופעים בש"ס, והביטוי "דתניא בברייתא" - מופע יחידאי בש"ס.

6.2
משמעות הביטוי הכפול בסוגייתנו היא: משנתנו מתפרשת באופן שהברייתא מפרשת אותה [כפי הדיוק הראשון בדברי המשנה – כשהוקשה על רב הונא]. הברייתא המובאת כאן איננה עומדת בזכות עצמה אלא היא מוסבת על משנתנו ונועדה להדגיש את המובן המדוקדק במשנה - "מתיבתא", הערה יט.

7.
אחר כך הגמרא מקשה מברייתא אחרת שמפורש בה שלא כרב הונא. הפתיחה לקושיה היא על ידי הביטוי "ועוד" – ללמדנו שזוהוי הקושיה העיקרית על רב הונא. כנראה שאת הקושיה ממשנתנו – גם בתוספת הברייתא שמבארת את משנתנו – ניתן לדחות, כי עדיין רב הונא יכול לבטל את הדיוק מתוך המשנה, ולטעון שהברייתא שבאה להסביר את המשנה איננה באמת מיוחדת אלא היא ברייתא עצמאית, ומהמשנה עצמה אין קושי מוכרח על רב הונא.

8.
הקושיה מהברייתא האחרונה היא קושיה מכרעת נגד רב הונא, ולכן הגמרא מסיימת תיובתא דרב הונא, תיובתא.

9.
הגמרא ממשיכה בדיון על דברי רב הונא, שהרי למד מפסוק, והאמורא עולא מסביר את הפסוק באופן שונה.

10.
נראה לומר, שהביטוי "תיובתא" הראשון נאמר על ידי חכמי בית המדרש, וכן הביטוי הראשון מתוך הביטוי הכפול בסוף הסוגיה "תיובתא...תיובתא" נאמר גם הוא על ידי חכמי הישיבה ולכן הגמרא ממשיכה עדיין לדון בדברי רב הונא, ואילו התוספת של הביטוי הכפול – בסוף הסוגיה: "... תיובתא" התווסף על ידי "עורך הגמרא", שידע שבסוף הסוגיה דברי רב הונא יידחו לגמרי.