טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

מה לכשב שכן נתרבה באליה – כבש האליה

"וכדתנא רבי חנניא: למה מנה הכתוב אימורין בשור ואימורים בכשב ואימורים בעז, דכתיב אך בכור שור וגו'? צריכי, דאי כתב שור, הוה אמינא: כשב ועז לא ילפינן מיניה, דאיכא למיפרך: מה לשור שכן נתרבה בנסכים? נכתוב רחמנא בכשב ונילף שור ועז מכשב, איכא למיפרך: מה לכשב שכן נתרבה באליה? נכתוב רחמנא עז ונילף שור וכשב מיניה, איכא למיפרך: מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים?" (כריתות, ד ע"א).

פירוש: וכדתנא [וכמו ששנה] ר' חנניא: למה מנה הכתוב בנפרד מצות הקטרת אימורין בבכור שור, ואימורים בבכור כשב, ואימורים בבכור עז, דכתיב [שנאמר]: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... ואת חלבם (האימורים, החלקים המובחרים שלהם) תקטיר אשה לריח ניחוח לה'"? צריכי [צריכים] הם, דאי כתב [שאילו כתבה התורה] רק שור, הוה אמינא [הייתי אומר]: כשב ועז לא ילפינן מיניה [אינם למדים ממנו], מפני דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך את הלימוד ולומר]: מה לשור, שיש בו חומרה, שכן נתרבה בנסכים, שהנסכים שמביאים עם קרבן מן הבקר מרובים משל עז וכבש. ואם תאמר: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בכשב ונילף [ונלמד] שור ועז מכשב איכא למיפרך [יש לפרוך] ולומר: מה לכשב שכן נתרבה באליה. ואם תאמר: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] עז ונילף [ונלמד] שור וכשב מיניה [ממנו] איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה לעז שכן נתרבה אצל עבודה זרה, שבחטאת עבודה זרה מביאים דווקא עז ולא כבשה, כבשאר חטאות (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי:  כבש האליה    שם באנגלית:  Fat-tailed Sheep   שם מדעי:  Ovis orientalis platyura

שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין 


נושא מרכזי: מהי האליה וכיצד התפתחה?

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.

על קיומה של האליה (זנב רחב העשוי בעיקר שומן) בכבשים כבר בעת העתיקה ועל חשיבותה אנו לומדים מפסוקי מקרא שונים. "והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה תמימה לעמת העצה יסירנה וכו'" (ויקרא, ג ט'). האליה היתה כנראה חלק מובחר בסעודה כפי שעולה מדבריו של שמואל אל אל הטבח(1): "ויאמר שמואל לטבח תנה את המנה אשר נתתי לך אשר אליך ... וירם הטבח את השוק ואת וְהֶעָלֶיהָ וישם לפני שאול" (שמואל א, ט כ"ג-כ"ד). מקור נוסף המעיד על חשיבותה של האליה הוא הסיפור המובא בגמרא בפסחים (ג ע"ב): "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים. אמר: כתיב כל בן נכר לא יאכל בו ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה וכו'?" (2). מפרש רש"י במקום: "מי קא ספו לך - כלום נותנין לך מן האליה לאכול, אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו, ונתכוון להטעותו ... ר' יהודה בן בתירא - קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה, אלא מן הכחוש, ואני נתתי דמים כמו כן" (3).

בגלל היות האליה החלק המועדף בכבש התפתח הביטוי "אליה וקוץ בה". אומרת הגמרא (ראש השנה, יז ע"א): "אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון - למי שעובר על פשע. ... לשארית נחלתו, אמר רבי אחא בר חנינא: אליה וקוץ בה; לשארית נחלתו - ולא לכל נחלתו". מפרש המהרש"א (חידושי אגדות שם): "אליה וקוץ בה כו'. משל היא כי כן דרך הקוצין שנדבקין בזנב וכו'". אמנם האליה טעימה אך יש בה חסרון והוא הקוצים הנתקעים בה בגלל גרירתה בסמוך לקרקע.
 

תמונה 1. כבש האליה על פי תחריט מהמאה ה - 19       מקור		תמונה 2. איל רתום לעגלה הנושאת את האליה מתוך: Cassell's natural history, 1881, London צילם:  Fergal Mac Eoinin

תמונה 3. כבש האליה מהזן האוואסי  - רועה ליד תל סכה		תמונה 4.  טלה – מתוך גלגל המזלות בבית הכנסת בחמת טבריה מסוף המאה ה - 3 או תחילת המאה ה – 4. בפסיפס ניכרת היטב האליה.

 



עז -  נקבה בעלת זנב קצר 

הרחבה

שנים מהמינים שאותם משווה רבי חנניא בסוגייתנו, העז והכבש, נכללים בתת משפחת היעלים (Caprinae) השייכת למשפחת הפריים (Bovidae) והם בין המינים הראשונים שבוייתו על ידי האדם. מסתבר שביות העז קדם לביות הכבש אם כי קיימים מקומות שאליהם הכבש הגיע קודם. עצמות כבשים נמצאו באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים אך לא תמיד ברור האם מדובר במין מבויית או מין שניצוד על ידי האדם. נקודה מעניינת שכדאי לציין היא הבדל אנטומי מובהק העשוי לציין את נקודת הזמן שבה האדם התחיל לנצל את הצאן לא רק למאכל או צמר (בכבשים) אלא גם לחליבה. מחקר שהישווה את עובי העצמות בשרידי צאן מתקופות שונות מצא שקיימת נקודת זמן שממנה והלאה מסת העצמות קטנה באופן משמעותי. ההשערה היא ששינוי זה מבטא את התחלת הנוהג לחלוב את הצאן משום שמקור הסידן לייצור החלב על ידי הנקבה הוא בעצמות וחליבה אינטנסיבית (בניגוד להנקת גדיים) גרמה לדלדול מוגזם של סידן ומכאן לפגיעה במסת העצמות. 

מניחים שביות הכבשים התרחש במערב אסיה מטיפוסי בר שונים שחיו באיזורים נרחבים של העולם הישן. לגזעי הכבשים הקיימים היום יש מאפיינים המצביעים על מקור מעורב הכולל כמה מיני בר כמו Ovis musimon הים תיכוני, Ovis ammon מדרום מרכז אסיה – Ovis foli מצפון הודו. היום מוכרים כ – 200 זני כבשים שניתן למיינם לגזעים ותתי גזעים. את הגזעים ניתן לחלק על פי מוצאם או על פי המטרה שלמענה הם טופחו. מבחינים בין גזעים שטופחו עבור צמרם או שטופחו עבור בשר. קיימים גזעים דו-תכליתיים המשמשים לשתי המטרות. כיוון טיפוח נוסף היה של כבשים לחלב. אחד מגזעי הכבשים לחלב הוא הגזע האוואסי שהוא למעשה תת-גזע של כבשים השייך לגזע כבש האליה.

כבש האליה הוא שמו של אחד מהגזעים הראשיים הנקרא כך על שם האליה שהיא זנבו הרחב והמפותח המשמש כמאגר שומן לשעת צרה. תפקיד האליה מקביל לתפקיד דבשת הגמל. משקל האליה אצל הכבשה מגיע ל – 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. בעבר היו נפוצים כבשים בעלי אליה כה גדולה שלא ניתן היה לנוע איתה ולכן היה צורך להניחה על גבי עגלה שנרתמה אל הכבשה או האיל. עד היום קיים זן כזה בהודו. עדות לטכניקה זו אנו מוצאים בגמרא (שבת, נד ע"ב): "משנה. אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ... ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן וכו'". משערים כי האליה נוצרה ממוטציה שהתרחשה בכבש בית בעל זנב ארוך. העלמות הזן בעל האליה הגדולה קשור אולי להפחתה בגידולו בגלל אי הנוחות והסבוך שבטיפול באליה. כבש האליה על כל זניו מונה כ – 25% מכלל אוכלוסיות הכבשים בעולם. גזע זה נפוץ במיוחד בחלקים הצפוניים של אפריקה, המזרח התיכון, פקיסטן, צפון הודו, מערב סין ומונגוליה. העדויות הראשונות לקיומו של גזע זה הן ציורים על כלי אבן ופסיפסים ממסופוטמיה ובבל לפני כ – 5,000 שנה. 

כבשי האליה חזקים ומותאמים היטב לסביבתם ומסוגלים לעמוד בפני האתגרים הקשים של המדבר. בתנאי תזונה טובים וכאשר הם אינם נגועים בטפילים הם יכולים להגיע לגודל רב. איכות הבשר טובה משום שרוב השומן מתרכז באזור הזנב. הצמר של זני כבשי האליה, בדרך כלל, גס ולעיתים קרובות מכיל סיבים צבעוניים (שחורים או חומים) ולכן ערכו המסחרי נמוך. היום הוא משמש בעיקר לתעשיית שטיחים וכד'. 

באזורנו נפוץ הגזע האוואסי שהוא, כאמור, אחד מתת גזעי כבשי האליה. שמו ניתן לו על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת-גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. בדרך כלל הנקבות חסרות קרניים ואילו לאיל קרניים מפותלות. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד. משקלו של האיל 70-120 ק"ג, משקל הרחלה 50-70 ק"ג. לאוואסי כושר-עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים.  

(1) טענה זו היא רק אליבא דפירושו של רבי יוחנן במסכת עבודה זרה (כה ע"א): "וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול. מאי והעליה? ר' יוחנן אומר: שוק ואליה, מאי והעליה? דמסמכא שוק לאליה, ורבי אלעזר אומר: שוק וחזה, מאי והעליה? דמחית לה לחזה עילויה דשוק כי בעי אנופי ומנפי ליה וכו'".
(2) פירוש: הַהוּא אַרְמָאָה דַּהֲוָה סָלֵיק [גוי אחד שהיה עולה לארץ ישראל] ואומר שישראל הוא, וְאָכֵיל [ואוכל] פְּסָחִים בִּירוּשָׁלַיִם מקרבנות הפסח.. חזר אותו גוי לארצו ואָמַר מתוך התפארות כיצד רימה את ישראל: כְּתִיב [נאמר] בכתוב "זאת חוקת הפסח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יאכַל בּוֹ" (שמות יב, מג) וכן נאמר: "וְכָל עָרֵל לֹא יאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח), וַאֲנָא הָא קָאָכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי [ואני הרי אכלתי מהחלק היפה יפה] שבקרבן פסח. אָמַר לֵיהּ [לו] ר' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא (שרצה להכשילו): מִי קָא סָפוּ לָךְ [האם מאכילים אותך] מֵאַלְיָה? כלומר, האם באמת סבור אתה שמאכילים אותך מהחלק הטוב? (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(3) תודתי לרב מרדכי הלפרין על ההפניה למקור זה.



 

מקורות עיקריים:

מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 43-45).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 240-241).

Horwitz, L. K. and Tchernov, E. 1989. Animal exploitation in the Early Bronze Age of the Southern Levant: an overview, pp. 279–96 in de Miroschedji, P.d. (ed.)

 
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.