לברך באהבה
כריתות ד ע"ב
"שאני מגדף, הואיל וישנו בלב".
פירש רש"י (בעמוד הקודם): "וישנו בלב - עיקר איסורו תלוי ברוע לבו - ידע למי גידף".
כלומר שעיקר הגידוף אינו בביטוי המילים אלא בכוונה שמאחוריהן.
מסופר במדרש, בפסיקתא דרב כהנא פרשה כב, ב (ובשיר השירים רבה פרשה א):
"מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה, אתון לגבי רבי שמעון בן יוחי למשתבקה, אמר לה: כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. אמר להם ר' שמעון בן יוחי כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשקה כך אין אתם פורשין זה מזה אלא מתוך מאכל ומשקה. מה עשת, עשת סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדיי ורמזה לשפחתה ואמרה להון טלו אותו לבית אבא. בחצי הלילה ניעור משנתו, אמר להן: איכן אני נתון? אמרה לו: לא כך אמרתה כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, וכדון הוא אין לי חפץ טוב ממך! כיון ששמע רבי שמעון בן יוחי כך, נתפלל עליהם ונתפקדו. הקב"ה פוקד עקרות והצדיקים פוקדים עקרות".
נשאלת השאלה, כיון שכח ברכתו של רשב"י כה רב היה, למה לא בירכם כבר מלכתחילה בזרע של קיימא?
רבי יוסף חיים תירץ שלא בירכם כל עוד לא ביקשו להתברך.
אלא שקשה, שאמרו ברות רבה פרשה ו, ב, י:
"רבי יוחנן אמר: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, בועז היה בן שמונים שנה ולא נפקד, כיון שהתפללה עליו אותה צדקת מיד נפקד, שנאמר ותאמר נעמי ברוך הוא לה'.
ריש לקיש אמר רות בת ארבעים שנה היתה ולא נפקדה כיון שנשאת למחלון, וכיון שהתפלל עליה אותו צדיק נפקדה, שנאמר ויאמר ברוכה את לה' בתי.
ורבנן אמרין: שניהם לא נפקדו אלא מברכותיהן של צדיקים שנאמר ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה".
והלא ברכו ברכות אלו בלא בקשת המתברכים, והן גם נתקיימו.
אלא, שכשם שעיקר מגדף ישנו דוקא בלב, על אחת כמה וכמה במברך, שלעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות (מסכת סוטה דף יא ע"א). וכן אמרו במסכת סוטה דף לח ע"ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר: (משלי כב, ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל, אל תיקרי יבורך אלא יְבָרֵךְ".
לכן ודאי בירכם רשב"י מראשית שנות נישואיהן, בודאי באו לפניו להתברך ושיתפלל עבורם. אלא שברכותיו ותפילותיו לא נתקיימו כי טרם היו מעומקא דליבא כפי שהיו לאחר ששמע על עומק אהבתם שלא אֲבָדָה ולא נִכְזָבָה.
מעתה מבוארת לשון ברכת הכהנים: וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה.
וקשה, הרי רק נצטוו כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו, כג), והיכן נצטוו שתהיה ברכתם באהבה דוקא?
אלא שברכה בלא אהבה אינה ברכה כלל, כי אין הברכה תלויה בפה, אלא ישנה בלב!
והמברך שלא באהבה, לשום שכר, לשום טובת הנאה, או כמצוות אנשים מלומדה, ברכתו ברכה לבטלה, תרתי משמע.
וכך כתב להלכה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד סימן שמה בעניין כהן אָבֵל או רווק:
"כל העומד לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב. שכן מצינו ביצחק שאמר הָבִיאָה לִּי צַיִד... וְאֹכֵלָה, ואחר שאכל ושתה אמר לברכו".
וזה גם טעם הנוהגים שברכת כהנים בחו"ל היא רק ביום טוב, כי אין שמחה וטוב לבב בגלות.
וכך בהספדו של הרב ניסים קרליץ, סיפר נכדו הרב מנחם קרליץ המורה צדק של שכונתו: פעם לאחר מועד הפסח היה הרב מותש מאד. שאלוהו, הרי לא איפשרו לקהל לשאול שאלות והכניסו רק מבקשי ברכות, ומדוע הדבר התיש אותו כל כך. השיב הרב ואמר, וכי לברך ברכות זה דבר קל? הרי צריך להרגיש את בעייתו של כל אחד מהמבקשים ולברכו מעומקא דליבא.
ועל פי זה מבוארת הגמרא במסכת נדרים דף מ ע"א:
"כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך?! אלא, כל שאין מבקר חולה - אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות".
וקשה מה החשיבות בביקור דוקא? וכי אינו יכול להתפלל עליו ולהחיותו בביתו הוא?! אלא שאינה דומה כלל תפילתו ממרחק לתפילתו כשרחמיו נכמרים על החולה שלפניו. ומשום כך גם אמרו בהמשך שם:
"אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא ליסעוד איניש קצירא לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי, תלת שעי קדמייתא - רווחא דעתיה, בתרייתא - תקיף חולשיה".
