אביי ורבא, מציאות והכרה
כריתות ז ע"א
"ובפלוגתא: האומר לא יתכפר לי חטאתי –
אביי אמר: אינה מכפרת,
רבא אמר: מכפרת.
היכא דאמר לא תיקרב - דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרת, דכתיב: (ויקרא א') יקריב אותו לרצונו.
כי פליגי - דאמר תיקרב ולא תכפר,
אביי אמר: אין מכפרת, דהא אמר לא תכפר;
רבא אמר: מכפרת, כיון דאמר תיקרב, כפרה ממילא אתי.
והדר ביה רבא, כדתניא...".
מסקנת הגמרא כאביי.
אך מחלוקת זו אינה בין המחלוקות שסימנם יע"ל קג"ם, שבהם הלכה כאביי לגבי רבא.
גם משום שמחלוקת זו אינה הלכה, וגם משום שרבא הודה לאביי ולא נשאר במחלוקתו.
עם זאת טעמי מחלוקתם פה דומים לטעמי מחלוקתם בענין "יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש" (מסכת בבא מציעא דף כא ע"ב).
כשם שמצריך אביי שהיאוש יהיה בהכרתו, כך מצריך הוא שגם הרצון בכפרה יהיה בהכרתו.
ואילו לרבא די במציאות העקרונית של מציאות הגורמת ליאוש, או של קרבן המביא כפרה, ואין צורך בהכרתו.
דמיון נוסף בין שתי הסוגיות – כמו בסוגייתנו, גם במחלוקת בענין יאוש שלא מדעת איתותב רבא מכח ברייתא (מסכת בבא מציעא דף כב ע"ב).
