שורשי הכרת / הרב דוב ברקוביץ

כריתות ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

ביסוד עונש הכרת טמונה הברית עם הקב"ה, ברית אשר מטילה על האדם אחריות כלפי כל מצווה באופן נפרד אך מעניקה לו חיים ממקורם האחדותי. פתיחתא למסכת כריתות

על מספר מצוות "לא תעשה" נקבע בתורה עונש כרת אם אדם חטא בזדון, וחובת הבאת קרבן חטאת אם חטא בשגגה. העיסוק בכרת מתמקד בדרך כלל בפרטי העונש - האם מדובר במיתה טרם זמנה, ובאיזה גיל – חמישים, שישים או שבעים? האם מדובר במיתת הגוף או באבדן הנשמה לאחר המיתה – ואולי בשניהם יחד?

אך בעקבות המשתמע מפשט הכתובים מתמקדת הפתיחה למסכת כריתות בתוכני המעשים שבגינם "נכרתת הנפש" הפרטית מהעם, ככריתת ענף מגזע עץ. המיוחד במעשים שלגביהם מייחס המקרא עונש כרת הינו הפגיעה באושיות הקיום של עם ישראל, שורשי הברית עם ה', שעליהם מבוססת ובהם מותנית עצם ההתקשרות. המשנה הראשונה במסכת מפרטת "שלושים ושש כריתות". כבכל רשימה במשנה יש לראות את מבנה הרשימה כחלק מהוראתה:

- הרשימה מורכבת משלשות ומזוגות המזוהות על ידי השימוש ב"וי"ו" החיבור. התחומים המנויים הם: איסורי עריות, עבודה זרה וכישוף, שבת ומועד (פסח ויום הכיפורים) ואיסורים הקשורים לעבודת המקדש. התחום העיקרי הוא קדושת הזיווג, איסורי העריות – חמישה עשר מתוך שלושים ושישה. יחד עם מאכלים אסורים שתי הקבוצות מהוות את רוב רובה של הרשימה, מה שמלמד שעבודת האדם על כוחות החיים הבראשיתיים שבשורש נפשו – האנשת המיניות והאכילה, המתקתן ועידונן – היא העומדת במרכז הזהות הקולקטיבית הישראלית.

- המבנה של הרשימה הארוכה סימטרי, כרשימות רבות במשנה – מתוך שלושים וארבע מצוות לא תעשה – חמישה עשר איסורי עריות, חמישה עשר איסורים הקשורים לימי מועד ולמקדש, וארבעה איסורי עבודה זרה וכישוף המהווים הבריח התיכון המחבר יחד את הרשימה כולה. גם בגמרא יושם דגש על התפקיד המכונן ביסוד הכרת של איסורי עריות מחד ואיסורי עבודה זרה וכישוף מאידך.

- ברצף הזוגות ו"השלשות" יש שני חריגים. אחד הזוגות מבין איסורי העריות הינו "הבא על אישה ובתה ועל אשת איש". חיבור זה מפתיע – מהו הקשר בין השניים? כמו כן, יש ערבוביה בין קדושת ימי מועד לבין קדושת המקדש. "הפתעות" כאלו חושפות עבורנו את הבלתי צפוי, את הפער שבין מה שאנו מייחסים כברור מאליו במצוות התורה לבין ההבנה המקורית של חכמי המשנה. אין מקום להאריך בדוגמאות הללו כאן; אני מזמין את הקוראים להציע הסבר משלהם.
 

חיוב פרטני

על רקע העושר שברשימת המשנה שאלת הפתיחה של הגמרא מאכזבת: מדוע הדגיש רבי את מספר הכריתות לפני שערך את הרשימה? יחד עם דוגמת משנתנו הגמרא מזכירה שבע משניות, רובן ממסכת כריתות, שבהן מופיעים מספרים לפני פירוט מעשי - למשל, "ארבעה אבות נזיקין".

הבירור נראה לשוני וטכני בלבד, אך הגמרא מנסחת דרכו את העיקרון שביסוד משנתנו. הגמרא מסבירה שמטרת קביעת מספר בחמש דוגמאות היא לשלול שיטות החולקות על המשנה – למשל, שלושה עשר אבות נזיקין לרבי אושעיא ועשרים וארבעה לרבי חייא. אבל מטרת משנתנו שונה, והיא דומה לנקיטת המספר ברשימת אבות המלאכה בשבת. שם ביקש רבי לקבוע שגם אם אדם עושה רק אב מלאכה אחת בשבת בשוגג הוא חייב להביא קרבן חטאת.

השוואה זו מעוררת פליאה. העובדה שעשיית אחת מהמלאכות בשוגג מחייבת קרבן הינה חידוש אמיתי. הציווי על איסור המלאכה בשבת הינו כללי: "כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (שמות לא, יד). מלבד האיסור "לא תבערו אש" אין כל פירוט של אבות המלאכה במקרא. מתוך כך היה סביר לטעון, אילולי חידוש המשנה, שרק כאשר אדם עושה את כל שלושים ותשע המלאכות בשגגה יהיה חייב בקרבן. אבל בקביעת הכריתות המקרא לא מסתפק בציווי כללי ומפרט מקרים רבים. ומדוע שיעלה על הדעת שרק אם אדם עובר על כל שלושים ושישה הכריתות הוא חייב בקרבן?!
 

מעמד של מצווה

השוואה לא סבירה זו מהווה בסיס לעיקרון המוביל את כל סוגיית הפתיחה במסכתנו. היא באה להדגיש את הייחודיות שבכל אחד מהכריתות מצד עצמו. אין לחשוב ששורש פגיעתם הרעה בברית שבין ה' לעם אחד הוא. המקרא לא הסתפק בקביעת איסור כללי באיסור העריות כמו באיסור מלאכה בשבת, ופעמיים (!) חזר עליו בפירוט יתר (ויקרא יח; ויקרא כ). הגמרא כמו באה לפרש זאת, כשהמהלך נבנה בכמה שלבים:

שלב א - הגמרא שואלת מה המקור לכך שאם אדם עבר על כמה איסורי כרת ב"שגגה אחת" הוא חייב על כל אחד ואחד, ואת התשובה היא מחפשת רק בין איסורי העריות. מחד, נאמר באופן כללי: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העֹשֹת מקרב עמם" (ויקרא יח, כט). מאידך, כתוב במיוחד באיסור יחסי אישות בין אח ואחות "חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם" (שם כ, יז). הואיל והדגיש המקרא שיש עונש כרת במקרה יחידאי, וגם כלל יחד את כל העריות - יש להסיק שעל כל אחד מאיסורי העריות מוטל עונש כרת.

נדמה ש"הבא על אחותו" מהווה מודל לכל איסורי העריות בגלל שהמעשה מערבב בין שתי מסגרות יסוד של קרבה ובין שתי צורות של אינטימיות. ועוד, יש לפגיעה זו בקדושת הזיווג והמשפחתיות מעמד מיוחד. לקשרי אישות בין אח ואחות יש בחינה של "חסד", כפי שהמקרא מכנה אותם. ייתכן שבכך מודגשת העובדה שעונש כרת מהווה פגיעה בברית עם ה' ולא פגיעה בין אדם לחברו.

שלב ב - מטעמים שונים הגמרא שוללת את הצעתה ובמקומה מציעה מקור אחר מאיסורי העריות - "הבא על הנדה", ומציינת "לחלק על כל אישה ואישה". כלומר: יש לראות כל ביאה אסורה במסגרת העריות כישות בפני עצמה. באמירה עמומה זו נחשפת מגמת הסוגיה בהבהרת מהות איסורי כרת. הפירוט של כל אישה ואישה באיסורי העריות במקרא וברשימה שבמשנה מלמד שכל אחד מאיסורי העריות מהווה עמידה מיוחדת של האדם בברית עם ה'. על כן אין לכלול אותם בחפיפה אחת, גם אם הם דומים זה לזה.

בכך הגמרא מבקשת לקבוע שעל אף השורש המשותף של כל הכריתות כנדבכי יסוד בברית בין ישראל לא-להיו, מעמדו של כל יחיד בישראל בברית הינו כמצווה, בעל אחריות מיוחדת כלפי כל מצווה ומצווה באופן נפרד.

פגיעה בשלם

אך אז חל שינוי דרמטי במהלך הסוגיה. העיקרון שנחשף זה עתה העמיד במרכז הבמה את זיקת האדם הבודד בברית כמצווה ביחס לכל מצווה ומצווה בנפרד, וכתוצאה מכך הגמרא מוותרת על פרשת העריות כמקור לתשובה לשאלתה המקורית: מהיכן יודעים שיש להביא קרבן חטאת על כל "לא תעשה" שבכרת? היא מעדיפה למקם את המקור ליסוד הכרת באיסורי עבודה זרה – לפי ש"הוקשה כל התורה כולה ל(איסור) עבודת כוכבים" - מעשה הפוגע בשורש אמונת היהודי בא-להי ישראל ובקבלת מצוותיו עליו.

והנה כבר ברשימת המשנה רבי הבחין בין איסורי העריות שאותם פירט אחד לאחד, כבמקרא, לבין איסורי עבודה זרה וכישוף, והמחלל שבת ששיבץ על ידם, שאותם כינה בשמם הכללי מבלי לפרט. כזכור, הגמרא כבר העמידה את החובה להביא קרבן חטאת על כל אחד משלושים ותשעה אבות המלאכה בשבת כמודל להבנת הופעת המספר בהתחלת משנתנו. כעת הגמרא טורחת רבות להראות שמסגרת איסורי עבודה זרה דומה לזו של שבת. יש מעשי פולחן רבים שעל כל אחד יש חיוב הבאת חטאת למרות שכולם משובצים תחת השם הכללי עבודה זרה. לגביהם סגנון המשנה היה כללי - "שם שבת קתני" ו"שם עבודת כוכבים קתני".

מדוע ישנו פירוט של העריות וכלילה יחד של איסורי העבודה זרה והשבת? בכך ביקשה הגמרא להבדיל בין מקומו של האדם בברית – מי שמתחייב באופן יחידאי לכל מצווה ומצווה – לבין מקומו של הקב"ה , המהווה את השורש האחדותי של כל המצוות, וממנו חס וחלילה הענף נכרת. והרי נקודה זו היא המובן הראשוני של איסורים אלו. בעבודה זרה האדם פוגע בשורש האחד בבריאה על ידי העלאת אחד הנבראים לכדי אלוהות. השבת הינה אות לכך שהבורא הוציא את החיים מרשות היחיד שלו לרשות הרבים של כולנו, ובה כל אחד ואחד - ואותן המלאכות שהוא עושה במקצוע המיוחד שבו הוא עוסק - מהווה שיקוף של השלם והאחד.

מן היחידאיות לאחדות

בחינת האחד שבשורש המצוות מנוסחת באופנים שונים בחלק האחרון של הסוגיה. אביא שתי דוגמאות לכך: הגמרא דנה באיסור לעשות מרקחת בשמים כדוגמת השמן שעשה משה כדי לקדש את המשכן וכליו ואת הכוהנים. נשאלת השאלה: כיצד מכינים את השמן למשיחת הכוהנים הגדולים ומלכי בית דוד במידת הצורך? האם מניחים את הבשמים בכף אחת של מאזניים ואת המשקולות בכף השנייה וקובעים במבט עין את נקודת השוויון? ושמא חייבים להוסיף לבשמים עד ש"יכריעו" את הכף שממול? אביי סובר שאפשר לקבוע בעין. הגמרא מעדיפה את דברי רב יהודה המחייב "הכרע" - רק הקב"ה יודע את המשקל האמיתי שבשני צדדי המאזניים.

בדיון על חילול יום הכיפורים מודגשת שיטתו של רבי שסבר שעיצומו של יום הכיפורים מכפר. הגמרא מחדדת שיטה זו עד תום. יום הכיפורים מכפר גם על מי שלא שב בתשובה, גם על אלה שלא מאמינים ביום כיפור, וגם על אלה המחללים את היום עצמו.

בכך מגיעה לחידוד הבנת הברית המהווה בסיס לעונש כרת. מחד, יחסו של אדם לבורא בברית הינו כמצווה לגבי כל מצווה ומצווה במהותה היחידאית. מאידך, הבורא מבטא את רצונו לחיים על ידי כך שהוא מצווה את האדם במצוותיו. כל זאת בא לידי המחשה ביום הכיפורים. על האדם מוטל להתבונן במעשיו, אחד לאחד, ולעומתו בא הקב"ה לקראתו מתוך רצון לתת לכולם – אבל לכולם, חיים.