הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "מדשקיל וטרי אליביה"; "חכמים"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
כריתות יב ע"א-ע"ב
"איבעיא להו: מ"ט דרבנן? משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, או דלמא משום דאמרינן: מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי - פטור, כי אמר נמי לא אכלתי - מהימן ופטור? ...
ת"ש: +ויקרא ה'+ והתודה, מודה בדברים - חייב, אין מודה בדברים - פטור; א"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי - פטור, יכול אפילו שנים מכחישין? א"ר מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? ר' יהודה אומר: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש; ומודים חכמים לר"י בחלבין ובביאת מקדש, אבל בטומאה לא מודו לי'; במאי עסקינן? אילימא
בטומאה ישנה, מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה? דאם רצה יאמר מזיד הייתי, טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה, דאם רצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. אמר רבינא: לעולם בטומאה ישנה, וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי, דהכא לא מתריץ דיבוריה, דליכא למימר לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי, מאי אמר להון? טבלתי ואכלתי, כי אמר להון הכי, איתכחש ליה דבוריה קמא מיהא בטומאת מגעו.
אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה. אמר רב יוסף: לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו. ...
1.
בברייתא [בעקבות המשנה בסוגייתנו] מובאות 3 דעות: רבי מאיר; רבי יהודה וחכמים.
במסקנת הסוגיה פסק רב נחמן כרבי יהודה.
2.
בפשטות, הכלל הוא, שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר, ובברייתא חכמים מודים לרבי יהודה ברוב דבריו, אולם רב נחמן פסק כרבי יהודה בכל דבריו. כלומר, כיון שלכאורה הלכה צריכה להיות כחכמים, לכן נצרך רב נחמן לפסיקה מפורשת כרבי יהודה. בכל מקרה נלמד מכאן ש"אמורא" רשאי להכריע במחלוקת תנאים גם בניגוד לכללי ההכרעה העקרוניים שבין התנאים.
3.
רמב"ם הלכות שגגות פרק יא הלכה ח:
היה טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש והוא אומר להם לא נכנסתי נאמן ואינו מביא קרבן שאם ירצה יאמר מזיד הייתי,
אמרו לו שנים טמא היית כשנכנסת למקדש ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא אע"פ שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם הרי אלו נאמנים ומביא קרבן על פיהם, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן. +/השגת הראב"ד/ היה טמא ואמרו שנים וכו' עד הרי אלו נאמנים. א"א זו הסוגיא שלנו באה לדעת חכמים דאתו לה משום מגו אבל לדעת ר"י דאתי לה משום דאדם נאמן על ידי עצמו יותר ממאה איש אפילו אמר לא נטמאתי מעולם דקא מכחיש להו במגע הטומאה הוא נאמן וקא פסק רב הלכה כרבי יהודה ואמר רב יוסף אפילו ר' יהודה אלא בינו לבין עצמו פירוש שלא יאכל קדש בפני העדים שמעידין עליו ולא יגע בטהרות של אחרים.+
הקושי המרכזי בדברי הרמב"ם, שהוא מזכיר בדבריו גם את סברתו של רבי מאיר וגם את סברת חכמים.
4.
כסף משנה הלכות שגגות פרק יא הלכה ח:
היה טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש וכו' אמרו לו שנים טמא היית כשנכנסת למקדש וכו'. בפרק ג' דכריתות (דף י"א:) תנן שנים אומרים אכלת (חלב) והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה יאמר מזיד הייתי
ודברי רבינו בשתי בבות אלו תמוהים דבבבא קמייתא כתב דברי חכמים שאם ירצה יאמר מזיד הייתי
ובבבא שנית כתב דברי ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה וכו'. ולבאר זה צריך להעתיק לשון הגמרא גרסינן התם (דף י"ב) איבעיא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דילמא...
ורבינו נראה שהוא פסק כדאמר רבינא ואע"ג דלכאורה משמע דדרך דחייה אתמר משמע ליה לרבינו דהוי מסקנא וקושטא דמילתא משום דמסתבר טעמיה והוא מפרש דברי רבינא דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא כשא"ל נכנסת והוא אומר לא נכנסתי דלא מכחיש סהדי משום דמצי מתרץ דיבוריה לא נכנסתי שוגג אלא מזיד והוי דומיא דחלבים אבל כי א"ל אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אומר לא נטמאתי דלא מצי מתרץ דיבוריה משום דאי הוה מהדר להו לא אכלתי כדאמרו ליה אי הוה טומאה ישנה ה"מ מתרץ דיבוריה לא אכלתי בטומאה שטבלתי קודם אבל השתא דאינהו אמרי ליה אכלת בטומאה והוא מהדר להו לא נטמאתי ודאי משמע דהכי קאמר להו לא נטמאתי מעולם וכיון דקא מכחיש להו לסהדי מודו רבנן לר"מ דאינו נאמן אפילו בטומאה ישנה שאם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה וכו'.
ודקדק רבינו לכתוב בבבא השנית וידעת שאתה טמא משום דאל"כ לא יתחייב קרבן כמ"ש בר"פ זה:
הוא מסביר שהרמב"ם פסק כרבינא בגמרא, ולמרות שדברי רבינא הובאו בגמרא "רק" לצורך דחית ההוכחה לפשיטת הבעיה בגמרא, בכל אופן דבריו הם "קושטא" [=נכונים]. נלמד מכאן עיקרון שיש דחיות בגמרא שהן לא הכרחיות, ויש כאלה שלמרות שהן מובאות כדי לדחות את ההכרח בהוכחה, בכל זאת הטענה שמובאת בדחיה היא נכונה להלכה [דחיית הוכחה – לפעמים קושטא דמילתא].
והוא מסביר כיצד דברי רבינא מתאימים לפסיקת הרמב"ם.
4.1
המשך דברי ה"כסף משנה":
ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו דאמרינן התם בגמ' אמר ר"נ הלכה כר' יהודה אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו וכיון דאיפסיקא בגמרא הלכתא כר' יהודה דאמר הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש אפי' שמכחיש לסהדי מהימן ולמה פסק רבינו דכי מכחיש לסהדי לא מהימן וכבר השיגו הראב"ד בזה וכתב וז"ל א"א זו הסוגיא שלנו וכו'...
הוא מקשה: הרי רב נחמן פסק כרבי יהודה.
4.2
המשך דבריו:
ונ"ל שרבינו סובר שמה שאמר ר"נ הלכה כר' יהודה לא לענין קרבן אמר אלא לענין טהרות שהוא נוגע בהן שהן טהורות וזהו שאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו וכו' כלומר לא אמר ר"ל דהלכה כר' יהודה לענין קרבן אלא לענין טהרות שנגע בהם בלבד ואף גם זאת לעצמו דוקא הוא דנאמן לאכלם אבל אחרים אינם רשאים לאכלם והוא עצמו ג"כ אינו רשאי לאכלם בפני אחרים כדי שלא יזלזלו בטהרות אבל ענין קרבן פשיטא דהלכה כרבנן. ...
בפשטות הוא מסביר שפסיקת ההלכה של רב נחמן היא "מצומצמת" ולא לכל הנושאים בהם נחלקו שלושת התנאים.
5.
לחם משנה הלכות שגגות פרק יא הלכה ח:
... ולי נראה לתרץ באופן אחר דבסוגיא איכא תלתא פירושי...
וי"ל דכיון דרבנן טעמייהו ודאי משום מיגו לפי פירוש זה ולר' יהודה מספקא לן אי טעמיה משום מיגו או לא אין ספק דר' יהודה מוציא מידי ודאי דרבנן ואית לן לומר דר' יהודה אית ליה טעמא כאוקימתא דרבינא ולא נפיש במחלוקת ור"נ דפסק הלכה כר' יהודה לא פסק אלא היכא דאיכא מיגו דס"ל דטעמיה דר' יהודה משום מיגו:
מסקנתו היא שהרמב"ם פסק באמת כרב נחמן – דהיינו כרבי יהודה, אלא שרב נחמן פסק כרבי יהודה רק במקום שיש "מיגו" [שזהו ציר הסוגיה": "מיגו" נגד העיקרון "אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים"].
6.
המהר"י קורקוס מסביר שהרמב"ם באמת פוסק כחכמים ולא כרבי יהודה, ולמרות שרב נחמן פסק בסוגייתנו במפורש כרבי יהודה בכל זאת הרמב"ם לא פוסק כך מפני שהרבה אמוראים דנים בדברי חכמים ולכן משמע מכך שהם פוסקים כחכמים, כלומר הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" גובר על הכרעה מפורשת של אמורא בגמרא!
7.
הערה נוספת: כיון שיש "חכמים" במשנה ויש "חכמים" בברייתא נחלקו הראשונים האם "חכמים" במשנה הם ה"חכמים" בברייתא, או שמא הם "רבי יהודה" בברייתא. המסקנה מדיון זה היא, שלעיתים קובע רבי יהודה הנשיא את השם "חכמים" כדעת יחיד [בברייתא] כדי להכריע ההלכה כמותו.
