מתכווין לעדות
כריתות יב ע"ב
"אמר אביי: מודה רבי מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי - פטור, דאי בעי אמר: לא נתכוונתי לעדות".
כתב התוספות ישנים:
"לא נתכוונתי להעיד - מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני בית דין".
לכאורה דברי התוספות תמוהים, הרי לא מצאנו בסוגיות העוסקות בדיני עדות שצריכים העדים להתכוין לעדות בזמן ראייתם. כדברים אלו כתב השיטה מקובצת בשם הרא"ש. ולהדיא כתב הרמב"ם בהלכות עדות ה, ה:
"אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות".
הביא על כך בשו"ת רב פעלים חלק ד - אבן העזר סימן א:
"וכתב על זה הגאון חקרי לב ז"ל שם דמה שהקשה הרב סדר אליהו רבה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' עדות דאעפ"י שלא נתכוון להעיד חותכין הדין על פיו, הנה לפי דברי תוספות ישנים הנזכרים לא קשיא, דגם הם לא כתבו אלא בבא להעיד אחר זמן רב, דכיון שלא נתכוון להעיד הוה ליה מילתא דלא רמיא עליה ולא דייק ואפשר שיטעה בדמיונו, והרמב"ם ז"ל לא איירי אלא אם העידו מיד בזמן מועט כגון בהרג וחבל וחטף חפץ דסתמן דנתבעים להעיד מיד".
לביאור זה הפסול הוא משום שאינם זוכרים היטב.
ועדיין צריך לבאר, מה מקור חילוק זה. וגם מה נחשב 'זמן רב'?
אלא שאמרו במסכת כתובות דף כ ע"ב:
תנן התם (אהלות פרק טז משנה ב): התלוליות הקרובות, בין לעיר ובין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות - טמאות; הרחוקות, חדשות - טהורות, ישנות - טמאות. איזוהי קרובה? חמשים אמה, ואיזו היא ישנה? ששים שנה, דברי רבי מאיר...
אמר רב חסדא: שמע מינה מרבי מאיר, האי סהדותא, עד שיתין שנין מידכר, טפי לא מידכר. ולא היא, התם הוא דלא רמיא עליה, אבל הכא כיון דרמי עליה - אפילו טובא נמי".
וכתב בחידושי הרשב"א שם:
"התם הוא דלא רמיא עילויה אבל הכא דרמיא עילויה אפילו טובא. ומינה שמעינן דדוקא עדות שנמסרה לו דרמיא עילויה אבל עדות שלא נמסרה לו דלא רמיא עילויה – לא. ואף על גב דמסהיד, בטפי משתין שנין – לא מהימן".
הרי מבואר להדיא שגם אם לא נתכווין להעיד בזמן ראייתו, העדות כשרה, אך רק עד ששים שנה.
עי"ל פירוש נוסף בדברי התוספות ישנים,
שכן מדוקדק בדבריו שעוסק דוקא ב"עדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה". וכיון שעדות שמיעה אינה עדות, הרי שמדובר בהודאת בעלי הדין. ובזה אכן הלכה שצריך לומר להם "אתם עדי", ובלא זה, יכול לטעון שמשטה היה, או שנתכווין רק שלא להשביע את עצמו – שלא יחזיקוהו לעשיר, או שסתם אמר מילי דכדי בלא כוונה רצינית.
מעתה, טעם "לא נתכוונתי לעדות" – שלא אמר לי "אתה עדי", ולכן לא נתכוונתי לעדות. וכיוון שאין העדים מכוונים לעדות – אין בעל הדין רואה את עצמו מחוייב להודאה מחייבת.
הסבר נוסף לדברי אביי, בפירוש רבינו גרשום (ובש"מ בשם גליון מהר"י):
"לא נתכוונתי לעדות לא שמתי דעתי להיות זוכר אם לאו".
כלומר שטוען שאינו זוכר את העדות.
לפרוש זה קשה, למה לא אמר אביי להדיא "דאי בעי אמר: לא דכרנא". ואין לומר שאין ממש בסתם טענת שכחתי בלא סיבה, כי סוף סוף למה לא הוזכרה השכחה, והעיקר חסר מן הספר.
עי"ל הסבר נוסף בדברי אביי,
שפירוש "לא נתכוונתי לעדות" – לעדות כשרה.
כי אמרו במשנה במסכת מכות דף ה ע"ב: "נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה".
ופירש בשו"ת הרי"ף סימן קסז:
"מה שכתבו רבותינו ז"ל אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה כשידוע שהוא פסול, ואם לא ידע – עדותן נכונה".
כלומר שפסול 'נמצא אחד מהן קרוב או פסול' תלוי בכוונת העדים הכשרים. וטעם הפסול הוא שבכוונתם להעיד יחד עם הפסול הריהם פוסלים בכך גם את עדותם הם, שכן עוברים הם על (שמות כג, א) אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. וכבר בזמן ראיית העדות נפסלים אם חשבו כך אז, כי הראייה וההגדה הן שתי חלקי העדות, כדברי הגמרא במסכת ערכין דף יז ע"ב: "דאמר קרא: (ויקרא ה') או ראה... אם לא יגיד, בראייה והגדה תלא רחמנא".
ומשום כך העדים צריכים להיות כשרים כבר בזמן הראייה, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא דף קכח ע"א. מעתה מבוארים דברי אביי, כי כל כשרות עדותם תלויה בכוונתם, ואין מי שיכחישם בזה.
