הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "בדותא היא"; "מחלוקת סוגיות"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
כריתות יד ע"א
"ר"מ אומר וכו'. ונתני: אם הוציאו - חייב, מ"ט קתני: אם היתה שבת?
אמר רפרם, זאת אומרת: עירוב והוצאה לשבת, ואין עירוב והוצאה ליום הכיפורים. ממאי? דלמא יש עירוב והוצאה לי"ה, והכי קתני: אם היתה שבת והוציאו - חייב אף משום שבת וי"ה!
אלא אי איתמר דרפרם על הדא איתמר, דתניא: +ויקרא ט"ז+ ושלח ביד איש עתי, איש - להכשיר את הזר, עתי - אפילו בטומאה ואפי' בשבת, עתי - במזומן; קתני: עתי - אפילו בשבת, אמר רפרם, זאת אומרת: עירוב והוצאה לשבת, ואין עירוב והוצאה ליה"כ. ממאי? שאני שעיר המשתלח, דהכשירו ביה"כ בכך!
אלא, דרפרם ברותא היא.
1.
האמורא רפרם אומר שיש הבדל בין יום הכיפורים לשבת. ביום הכיפורים אין איסור של עירוב והוצאה. והגמרא דוחה את דבריו לחלוטין בביטוי "דרפרם בדותא היא". יש דיון בפרשנים אם יש לגרוס "בדותא" [=דבר שאינו נכון כלל או שלא נאמר כלל], או שיש לגרוס "ברותא" [=חיצוני].
2.
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ב:
כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייבין על זדונה בעשור כרת, וכל שחייבין עליו קרבן חטאת בשבת חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכפורים, וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אע"פ שאינו מלאכה אסור לעשותו ביום הכפורים, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות כדרך שמכין אותו על השבת, וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום הכפורים, וכל שאסור לאמרו או לעשותו לכתחלה בשבת כך אסור ביום הכפורים, כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים בענינים אלו אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביום הכפורים בכרת.
מלבד הקביעה הכללית ששבת ויום הכיפורים שוים לעניין איסורי סקילה הרמב"ם מדגיש באופן מיוחד שגם לגבי איסור טלטול יום הכיפורים שווה לשבת, כמו שמשמע בסוגייתנו לפי מסקנת הגמרא [ועיין ב"אור שמח", שמרחיב בביאור דברי הרמב"ם ומתייחס מעט גם לדברי רפרם].
3.
כך גם משמע מהשולחן ערוך אורח חיים הלכות עירובי תחומין סימן תטז סעיף ד:
יום הכיפורים הרי הוא כשבת, (ל) בין לענין עירובי חצירות בין לענין עירובי תחומין.
4.
ביאור הגר"א אורח חיים סימן תטז סעיף ד:
ה"ה כו'. כן מסקינן בכריתות דף י"ד וכ"כ תו' ביבמות דף ל"ד א' בד"ה אם היתה כו' אבל רש"י שם בד"ה אם היתה כו' כת' דמסיק שם דאין עירוב והוצאה וסובר דקושיות הגמרא שם דחיות בעלמא הן ומש"ש ברותא היא היינו אזאת אומרת דלא מוכח משם אבל הסוגיא דיבמות שם מוכח כסוגיא דשם מדקאמר ומאן כו' ר"מ כו' אלמא דמשום הוצאה דשבת ויה"כ חייב ב' אלא שרש"י דחק עצמו וכת' משום אכילה והוצאה אבל כבר הקשה עליו בתוס' שם ד"ה והוציא כו' ואמר ר"י כו' וכן פי' הרי"ף שם בארוכה וכ"כ הרמב"ן ורשב"א ע"ש ושמהסוגיא דיבמות מוכח דיש עירוב והוצאה ליה"כ ראיה שאין עליה תשובה:
הגר"א מסביר שלפי רש"י יוצא שדעת רפרם כן התקבלה למסקנה. ומתוך דברי הגר"א ניתן להסיק כמה עקרונות:
4.1
הביטוי "זאת אומרת" מהווה הוכחה חזקה, וכנראה בדרך כלל הוא פסיקת הלכה של הסוגיה הנוכחית. אומר הגר"א שעל הוכחה זאת בסוגייתנו אומרת סוגייתנו "בדותא היא", כלומר, אין הוכחה מוכחת.
4.2
קושיות הגמרא הן "דחיות בעלמא".
4.3
בסוגיה במסכת יבמות – כן מוכח כרפרם ושם הגמרא לא אומרת על דברי רפרם "בדותא היא".
4.4
בסופו של דבר הגר"א מסכים לפסיקת השולחן ערוך ולא להכרעת רש"י.
5.
מעתה נבין את דברי תוס' - מסכת כריתות דף יד עמוד א:
אלא דרפרם ברותא היא - ובפרק שני שעירים (יומא דף סו:) איתא נמי הא דהכא ולא דחי דילמא שאני שעיר המשתלח כו' כדדחי הכא אלא רגילות הוא דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר.
תוס' מעיר שבמסכת יומא הגמרא לא מסיימת שדברי רפרם "בדותא היא". אפשר היה לומר שיש מחלוקת סוגיות [ואולי מתאים גם לדברי הגר"א בדעת רש"י], אולם תוס' טוען שהגמרא שם "מקצרת" ומתכוונת להשלים מסוגייתנו ש"בדותא היא".
וראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שלז.
5.1
ולפי הגר"א [בדברי רש"י] יוצא, שהביטוי "בדותא היא" היא הכרעה נקודתית בסוגיה [של "עורך הסוגיה"] בה היא נאמרה.
5.2
וכן לגבי הביטוי "זאת אומרת". מי שיבץ את הביטוי בסוגיה? האמורא עצמו; או "עורך הגמרא"; או אולי "עורך הסוגיה" [הכוונה לאמוראים שדנו באותה סוגיה או אולי ל"עורך הגמרא", שקובע שאותה סוגיה כך סוברת ואין זה בהכרח מסקנת הש"ס]?
