אור לציון
הרב יהודה זולדן

מחאה, הפגנה, חסימת כבישים, בעד קדושת השבת

"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו". ובהמשך: "אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי - לוכחינהו מר". התוס' (בד"ה אע"ג) כותב, שיש מצוה להוכיח אם יש סיכוי שהמוכח יקבל את התוכחה, "אבל היכא דודאי לא מקבלי, הנח להם. מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין". התוס' מפנה לגמ' בביצה (ל ע"א), האומרת ש"אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי? ...אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", על עבירות מהתורה ומדרבנן, וכמו שלא מוכיחים למי שאוכל בזמן תוספת יו"כ. אך הרא"ש (ביצה ד, א) מביא את דברי בעל העיטור הכותב שזה דוקא בעבירה שחכמים למדו על איסורה מדרשת הפסוקים, כגון תוספת עינוי ביום הכפורים, אבל בעבירה שכתובה בתורה במפורש, יש למחות עד שהמוכח יפרוש ויפסיק לחטוא.
המחאה היא קיום מצות תוכחה "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). כך כתב הרמב"ם (הל' דעות ו, ז): "המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם". דברי הרמב"ם "עד שיכהו החוטא", היא הכרעת הלכה מהאמור בגמ' בערכין (טז ע"ב): "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה. ושמואל אמר: עד קללה. ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה". שם גם נאמר: " תניא, אמר ר' טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
הפגנה היא אמנם מחאה, אך האם הפגנה נגד חילול שבת (ונגד כל עבירה אחרת), היא גם תוכחה? הרב משה מלכה, שהיה רבה של פתח תקוה ("הפגנות וחסימת רחובות בשבת", תחומין, ז [תשמ"ו], עמ' 116-107), טען שאכן הפגנה היא בגדר תוכחה, ומאחר שמפגינים שמחו נגד חילול שבת ובעד שמירתה, הוכו וקוללו ע"י המוכחים, פטורים מלמחות יותר. מלבד זאת, דברי הרמב"ם לעיל הם בתוכחה ליחיד: "הרואה חבירו... להוכיחו בינו לבין עצמו", אך בתוכחה לרבים, מספיק להוכיח פעם אחת כאמור בהלכה העוסקת במי שאוכל בערב יו"כ בזמן תוספת יו"כ (ע"פ דברי הרמ"א, או"ח סימן תרח, ב). לא רק זאת, הרב יחיאל מיכל אפשטיין, (ערוך השולחן, או"ח סי' תרח, ז) כותב שם: "וכל זה בשוגגין. אבל אם עוברים במזיד, ובזה לא שייך להודיעם שאסור שהרי הם יודעים מעצמם אלא שבמזיד עוברים, ע"ז אמרו (יבמות סה ע"ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
אך לא הכל רואים בהפגנה קיום מצות תוכחה ע"פ גדריה. כך הגיב הרב י"ש אלישיב בדבריו בעיתונות החרדית, לדברים הקודמים: "אנא לא ידענא מה ענין מצות תוכחה לכאן...המטרה של ההפגנות היא לעצור את מגיפת התפשטות הרס השבת, וזה מה שנשאר ביד יראי ה' החרדים על דברו, למחות ולהפגין בעד קדושת השבת" (תחומין שם, עמ' 120). הרב שמחה קוק (תחומין שם, עמ' 137), הוסיף שאמנם עיקרה של תוכחה היא למנוע את העבירה, אך ישנם גדרים נוספים כמו "כל ישראל ערבים זה לזה", וענינה למנוע גם מאחרים מלחטוא, וגם למען המוחה שלא ידבק בו דבר מהחטא. בנוסף, דרך המחאה הפומבית היא הדרך המקובלת במדינת ישראל לכל דבר, ובודאי אין לשוללה בענינים שבקדושה. ברם, ההחלטה למחאה כזו, אם, כיצד, מתי, נגד מי, וכד', יש למסור בידי המנהיגים - הרבנים המופקדים על עניני הציבור.

יוצא לאור על ידי: מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, בשיתוף מכון "משפטי ארץ", עפרה
המערכת: הרב אברהם גיסר -מכון "משפטי ארץ", עפרה
הרב יהודה זולדן – ישיבת ההסדר נוה דקלים- גוש קטיף
אלחנן גלט- מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, רמות שפירא
בסוגיות: ארץ, מדינה, צבא, ומקדש