מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
התנתקות מהחמץ
מהתורה מספיק לבטל את החמץ, אך חכמים תקנו לבדוק את החמץ, ולבערו. (פסחים ד ע"ב). המפרשים מציעים טעמים שונים. בביטול החמץ מקיימים מצות "תשביתו כל שאור מבתיכם" (שמות יב, טו), והבדיקה היא "שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא" (רש"י). או שחכמים חששו שמא יראה חמץ בחג, ויטעה ויאכל אותו (תוספות). או שמהתורה מספיק לבטל או לבדוק, אך מאחר והדבר תלוי במחשבת האדם, אפשר שיקלו בכך, ולכן הצריכו גם לבדוק ולבער (רבנו ניסים).
הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ב, ב-ג), מאריך להסביר מהו ביטול חמץ, ומה מטרת הבדיקה והביעור:
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטל החמץ בלבו, ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, וכדבר שאין בו צורך כלל. ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.
הרמב"ם רואה בחובת ביטול החמץ מהתורה, תהליך תודעתי ונפשי שמטרתו התנתקות מוחלטת מהחמץ. לפיו, חכמים צעדו צעד נוסף על האמור בתורה, ותקנו גם ניתוק ממשי. דבריו: "ולהוציאו מכל גבולו", רומזים ללשון הפסוק: "ולא יראה לך שאר בכל גבולך" (שמות יג, ז).
המחויבות לבער חלה גם על חמץ, אף אם הוא של גוי, המופקד אצל יהודי. האחריות על הפקדון ברמות שונות- שומר שכר, שומר חינם, או אף פחות מזה, הופכת את החמץ להיות כאילו הוא של השומר (פסחים ה ע"ב).
ביטול החמץ וביעורו, הוא ביטוי להתנתקות ממעשים חיצוניים ופנימיים, שעל כל אדם לנהוג עם עצמו:
ביעור החמץ המסמל את הביעור של כל מיני הכיעורים הנפשיים מן הכלל ומן הפרט. יש בו צד פרטי מיוחד לאדם עצמו, וצד כללי, ההולם את הכלל, מצד אותו החיוב של הערבות המיוחדה לישראל, ומעורבה גם כן בכל העולם כולו, מפני הפעולה הישראלית, הראויה להיות מקפת את כל האנושיות.
ולעומתם נמצא חובת ביעור החמץ שלו, וחובת ביעור החמץ שקיבל עליו אחריות, בין של ישראל בין של נכרים (הראי"ה קוק, אורות הקדש ד, עמ' תקיד)
