מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

אין שבות במקדש

הסוגיות המסיימות את מסכת עירובין, עוסקות במלאכות שאסור לעשותן בשבת מדרבנן, אך בכ"ז מותר לעשותם במקדש בשבת, ולצורך העבודה. ההנמקה היא: אין שבות במקדש. דוגמאות: יתד שתוחבים בחור מפתן הדלת, אם הדבר נעשה בצורה כזו שמדרבנן אסור לנעול בו, במקדש הדבר מותר (עירובין קב ע"א). כך גם באשר לציר התחתון של דלת חלון, שידה תיבה ומגדל שנשמט, אף שבמדינה אסור להחזיר, גזרה שמא יתקע בגרזן ויהיה בונה, במקדש הדבר מותר (שם קב ע"ב). כהן שלקה באצבעו וצריך לעבוד במקדש, מותר לכרוך על האצבע גמי בשבת, כדי שלא תראה מכתו בעת העבודה, ואע"פ שכך הוא גם מרפא את המכה. רפואה בשבת אסורה משום שבות, אך אין שבות במקדש (שם קג ע"ב ברש"י). מכתתים מלח ומפזרים על גבי כבש המזבח בשבת, כדי שהכהנים ההולכים על הכבש להניח עצים במערכה לא יחליקו (שם קד ע"א), אף על פי שבמדינה אסור משום שבות, מאחר והוא נראה כמתקן, וזו היא מלאכת בונה (רבנו יהונתן שם). שרץ שנמצא במקדש בשבת, הכהן מוציאו ואינו חושש לאיסור טלטול השרץ שהוא מוקצה, מאחר ואין שבות במקדש (שם קד ע"ב).

ההיתרים הללו הם לצורך עבודה במקדש, ומפני כבודו של הבית, ולצורך עבודת היום. אך הן אסורות כשאפשר לעשות את המלאכה מראש ובהיתר.

את טעם ההיתרים הללו מנמק הרמב"ם (פירוש המשנה עירובין י, יד): "מפני שהעבודה [=במקדש] חובה בשבת, וכן כל דבר שהוא משום שבות והוא מצרכי העבודה והמקדש, מותר לעשותו במקדש, והוא אמרם: שבות מקדש, במקדש התירו". רבינו יונתן (לד ע"ב בדפי הרי"ף) מנמק: "אין שבות דרבנן במקדש. שכשגזרו, לא גזרו שם, לפי שהן [=הכהנים], זריזין וחכמים היו".

הרב משה צבי נריה ("קונטרס הויכוח", צניף מלוכה, עמ' 315), כתב שאין ללמוד מהיתרים אילו, כאילו הותרו מלאכות שבת, שתועלתם היא לטובת הכלל. ההיתרים הללו מוגבלים, וגם במקדש נאסרו עבודות מסוימות בשבת, כולל איסור בנין המקדש בעצמו.