הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "חדא מגו חדא"; "תיובתא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מעילה ג ע"א
איתיביה רב יוסף לרבה חדא מגו חדא, וחדא מגו חדא: וכולן אין מטמאים בגדים אבית הבליעה ומועלין בהן, חוץ מחטאת העוף שעשה למטה כמעשה חטאת העוף לשם חטאת; וקתני עילויה: כל שהיה פסולו בקדש - אינו מטמא בגדים אבית הבליעה, וכל שלא היה פסולו בקדש - מטמא בגדים אבית הבליעה, וקתני: כל שהיה פסולו בקדש - אם עלו לא ירדו תיובתא דרבה! תיובתא.
1.
רב יוסף מדגיש שקושייתו בנויה על קישור בין 3 משניות. אולי זה בא להעיד שהקושיה "חלשה", שהרי יהיה יותר קל להפריך את הקשר בין שלושת המשניות.
2.
הביטוי "חדא מגו חדא" מופיע כמה פעמים בודדות בש"ס. בכל הש"ס המשמעות היא כך: הצגת בעיה, ואם תיפתר הבעיה אזי מועלית בעיה נוספת [ויש צורך לבדוק מה ההבדל לביטוי הדומה "אם תימצי לומר"], וכך היא המשמעות של הביטוי הזהה שמופיע בסוגייתנו בעמוד ב.
3.
אבל בסוגייתנו כאן משמעות הביטוי שונה וייחודית בכל הש"ס: הדגשה מראש שהקושיה שתובא בנויה על צירוף וקישור בין 3 משניות.
4.
ולגבי המחלוקת בין רבה לרב יוסף:
רמב"ם הלכות מעילה פרק ג הלכה א:
קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, אבל מועלין בהן מדברי סופרים, וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר ביארנום מועלין בהן מדברי סופרים, במה דברים אמורים בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים, אבל אם היה לקדשי קדשים הנאכלים שעת היתר ואחר כך נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והותרו שעה אחת אין מועלין באותו דבר שהיה ראוי לאכילה כמו שביארנו, כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אע"פ שקיבל בצפון, או ששחטן בצפון וקיבל בדרום או ששחט ביום וזרק בלילה, או ששחט בלילה וזרק ביום, או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום, או שקיבלו הפסולין את דמן אף על פי שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולין אע"פ שקיבלוהו כשרים, או שיצא הדם והבשר כולו קודם זריקת הדם, או שלן הדם, בכל אלו מועלין בכולן לעולם שהרי לא היה להן שעת היתר, אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו ואחר כך לן הבשר או האימורין, או שנטמא הבשר או האימורין, או שיצא הבשר או האימורין לחוץ, או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים, בכל אלו וכיוצא בהן אין מועלין בשאר בשרן שהרי היה לו שעת היתר לאכילה כמו שביארנו.
5.
כסף משנה הלכות מעילה פרק ג הלכה א:
...ובגמ' אתמר עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ"ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר"ש וכו' תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלים בהם מדרבנן ואע"ג דהא דאוקימנא מתני' דקתני מועלין בהם מדרבנן אליבא דרבה הוא משמע דלרב יוסף מועלין בהם מדאורייתא ובמסקנא בגמרא אסיקנא לרבה בתיובתא והוי משמע לכאורה דכיון דהלכה כרב יוסף ולדידיה מועלין דקתני מתני' הוי דאורייתא
הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהם דקתני מתני' היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתני' דמועלין בהם היינו מדרבנן לרבה אבל לרב יוסף הוי מדאורייתא היינו אליבא דר"ש
אבל לר' יהודה הא אמרינן דכ"ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא"כ אין מועלין בהם מדאורייתא וכיון דקי"ל הלכה כר' יהודה לגבי ר"ש כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה אלא מד"ס...
בסוגייתנו [בדף ב ובדף ג] יש מחלוקת בין רבה לרב יוסף. דינו של רבה נשאר ב"תיובתא". יוצא מהסוגיא, שהגמרא פוסקת כרב יוסף, ולפי רב יוסף ה"מעילה" במשנה היא מדאורייתא, ואילו הרמב"ם פוסק שבדין המשנה המעילה היא מדרבנן.
6.
מסביר ה"כסף משנה", שמחלוקת רבה ורב יוסף היא אליבא דרבי שמעון – במשנה הבאה:
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף פד עמוד א
מתני'. אלו אם עלו לא ירדו: הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו. רבי יהודה אומר: שנשחט בלילה, ונשפך דמה, ויצא דמה חוץ לקלעים - אם עלתה תרד; רבי שמעון אומר: לא תרד (שהיה פסולו בקדש), שר"ש אומר: כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו, לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו...
ואילו אליבא דרבי יהודה גם לפי רב יוסף המעילה היא מדרבנן. והרמב"ם מכריע כרבי יהודה ונגד רבי שמעון, ולכן פסק שהמעילה בדין המשנה הוא מדרבנן.
7.
ההכרעה בסוגייתנו שההלכה היא כרב יוסף, וזה לא רק מפני שיש "תיובתא" על רבה אלא מפני הכלל שקובע ה"יד מלאכי" בסימן תקצז [ומובר ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ח, בהערה סו], שהכלל הכללי שהלכה כרבה נגד רב יוסף הוא רק בסברותיהם העצמאיות [אליבא דנפשייהו] ולא כאשר הם חלוקים בסברות תנאים – כבסוגייתנו, ולכן ניתן לפסוק כרב יוסף נגד רבה.
8.
מכל הדיון נראה להסיק מסקנה מעניינת: בסוגייתנו מופיע הביטוי "תיובתא דרבה תיובתא" [כפילות של הביטוי "תיובתא"]. ביטוי זה מעיד - בפשטות - שיש כאן דחיה סופית של הדין שנאמר על ידי רבה שעליו הובא ה"תיובתא" הכפול. אם "עורך הגמרא" היה פוסק כרמב"ם הרי שאין לזה משמעות - לפי דברי ה"כסף משנה" שאמר שהתיובתא על רבה הוא רק אליבא דרבי שמעון, אבל לדעת רבי יהודה גם רב יוסף מודה לרבה ואין "תיובתא" כלל.
9.
ולכן נראה לומר, שהביטוי "תיובתא" הכפול לא בהכרח שנאמר על ידי "עורך הגמרא", אלא דווקא על ידי עורך הסוגיה הנקודתית בסוגייתנו.
10.
ואולי אפשר לומר דבר חדש, באמת ה"תיובתא" הכפול בסוגייתנו איננו לגמרי מוחלט, והוא הובא "רק" כדי ללמדנו שהקושיה הבנויה משלוש משניות [כפי שהסברנו בתחילת הסוגיה] היא אמנם קושיה ואין לדחות את הקישור בין שלושת המשניות, והגמרא מציינת זאת על ידי הביטוי הכפול של "תיובתא", אבל מעמדה של הקושיה איננה כשל דחיה מוחלטת כמו בכל "תיובתא" כפול בש"ס. לכן ניתן היה לפסוק כרבה למרות שהוקשה עליו.
