ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

מסכת מעילה דף ה

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

לפנינו מסכת של מעילות, אשמות וכל מיני דברים שליליים * לא הייתם רוצים לחשוב שזה מה שקורה בבית הגדול והקדוש ביותר שלנו, אך האמת חייבת להאמר * על כהנים שטרפו ובלעו בהמות פסולות שלחלוטין אינן ראויות לאכילה, כולל אפילו כאלו שקיבלו זריקה של מנת דם (על גבי המזבח) * החטאת ועונשה

כל בהמה שבנקודת זמן כלשהי היו הכהנים רשאים לזלול אותה בחופשיות, אין בשימוש (האסור!) בה לאחר מכן לעניינים שאינם קדושים משום מעילה. זאת מכיוון שמעילה היא שימוש שאיננו ראוי שהתבצע בקדשי שמיים בלבד, ולא במה שכבר הותר להנאת האדם. כך, למשל, בהמה שלאחר שחיטתה לנה את שנת הנצח שלה בשלווה, וכך שכחה שהיא ממש מוכרחת להיאכל עד הבוקר, וכן זו שנטמאה לאחר מותה, או זו שיצאה בשעה קשה כל כך לטייל מחוץ לתחום המותר לה (כלומר מחוץ לעזרה) – כל אלו אין בהן עוד מעילה לעולמי עולמים, ומי שיאכל אותן כעת (אף שהדבר אסור לחלוטין!) לא יצטרך לשלם על כך במיטב כספו או להביא על כך קרבן לכפרה.

זאת בניגוד גמור למקרים רבים אחרים, בהם נפסלה הבהמה בטרם הותרה אף לא לשעה קלה בהנאה לאדם כלשהו. כך, למשל, בהמה שנשחטה לקרבן במחשבה לאכול אותה בתיזמון שממש איננו ראוי מבחינה מדינית או כל בחינה אחרת (כלומר לא במסגרת הזמן המוקצבת לכך בתורה) או באתר שאיננו מתאים לאכילת בהמה קדושה כל כך (שהוא, באופן טבעי, כמובן, העזרה), או זו שאנשים פסולים ושליליים (שמיותר לומר שאינם כהנים) קיבלו את דמה בשמחה ואף זרקו אותו כלאחר יד על גבי המזבח (ובקיצורו של דבר, שיצאה מהמשחק בטרם הותרה באכילה) – כל אלו, למרות העובדה שקרבנות אלו פסולים מכל וכל, מעילה יש בהם, ומי שמעל בהם ישלם על כך בחומרה. ראו הוזהרתם.

הציע בר קפרא לבר פדת, שהיה במקרה גם בן אחותו, לתאם איתו מראש את השאלות שישאל אותו הלה בבית המדרש. אולי זה נבע מכך שלבר קפרא לא התחשק שכל מיני נודניקים ישאלו אותו שאלות מעצבנות שאיננו חפץ בהן, ואולי נעשה הדבר לצורך מתודי כלשהו. על כל פנים, כך ביקש בר קפרא: "אנא הקשה עלי בנוסח הבא: 'כשרבי יהושע מכריז שמעילה תחול רק בקרבן שלא היה רגע אחד שבו הותר באכילה, האם כוונתו לבטל את אפשרות המעילה בבהמה כבר משעת שחיטתה, או שמא מדובר בהיתר החל רק משעת זריקת דמה על גבי המזבח והלאה (ועד אז כל מי שאכל אותה, באמת אכל אותה וישלם על כך באשם מעילות תמים ובשאר העונשים הקבועים בחוק)? ואולי בכלל סיום המעילה מתרחש רק בשלב הנכסף בו מותר כבר להכניס את הכבשה בפועל לפֶּה (כולל ברכה כמובן, ואכילה עם פה סגור), דהיינו רק לאחר זריקת הדם שחייבת להתבצע על ידי מישהו שבאמת יודע לזרוק דמים, ומוסמך לשפוך דם של בהמות תמימות (כלומר דווקא כהן כשר וטהור כשלג)?'".

לאחר שאכן שאל האחיין את השאלה בבית המדרש כמצופה מבן משפחה נאמן, השיב חזקיה שמבחן המעילה הוא זו שעברה בהצלחה ובכשרות את שלב השחיטה דווקא, וכל בהמה ששרדה את השלבים המקדימים והגיע לשלב זה (טוב, כבר שחוטה), אף אם נפסלה מאכילה בפרק זמן מאוחר יותר – אין בה עוד מעילה אף פעם, פשוט אף פעם. רבי יוחנן, לעומת זאת, החמיר יותר והכריע שהכוונה להיתר בפועל לאכול את הקרבן, וכל מי שטעם מקרבן שנפסל קודם לכן, אפילו לאחר השחיטה, נחשב מועל וישלם על כך ביוקר.

כעת מנסה הגמרא להוכיח עם מי הצדק מברייתא המתבטאת בנוסח "הפיגול לעולם מועלים בו" – מכאן נשמע לגמרא, משום מה, שכל זללן שלא התאפק ובלע את בשר הפיגול (שטעמו לא חייב להיות גרוע כל כך כפי שזה נשמע. פיגול הוא בסך הכל קרבן שחשבו לאכול אותו שלא בזמנו או שלא במקומו. תרגעו) יחוייב בקרבן ובפיצויים רק בטרם נזרק הדם הפיגולי על גבי המזבח. מכאן שעצם ההיתר לזרוק את דמו – זכות עצומה – גורם לכך שכבר לא תהיה עוד אפשרות לעולם למעול בחטאת זו? 'לא', דוחים את הקושיא בקלילות. מדובר כאן גם במקרה שהדם כבר נזרק, אבל אפילו זריקה לא תועיל לגדוע מהפיגול את אפשרות המעילה בו. שום זריקת קסם לא תהפוך בשר פיגול למשהו טוב