לאיבוד אזלי – ליסוד
מעילה ז ע"א
"אמר ליה רבי זירא: כבר שנית לנו אלל. אלמא: האי אלל כיון דלית ביה מששא – לא קיבל טומאה, הני נשפכין נמי – כיון דלאיבוד אזלי, בהו – מחשבה לא מהניא".
פירש רש"י: "הני נשפכין נמי דלאיבוד אזלי – ליסוד, ולא על גבי המזבח".
טענה זו צריכה ביאור, למה אותם נשפכין נחשבים כהולכים לאיבוד.
בשלמא אילו היה מדובר בדמים הנשפכין לאמה, שאינם נזרקים כלל למזבח אלא יוצאין לנחל קדרון. אבל המדובר פה הוא בדמים הנשפכים ליסוד המזבח, ושפיכה זו מתנה נקראת, כגון במסכת זבחים דף לז ע"א: "מנין לכל הדמים שטעונים מתן דם ליסוד". מה לי מצוות מתנה על גבי המזבח, ומה לי מצוות מתנה ליסוד? וכיצד השווה רבי זירא דמים אלו לאלל שאינו נאכל כלל?!
אלא שכשם שהשולחן דומה למזבח, כמו שאמרו במסכת חגיגה דף כז ע"א, כך המזבח דומה לשולחן. ואין אכילה אלא על גבי השולחן ממש, ולא למרגלותיו.
אמנם, יש דמים הניתנין מהקרבנות, שלמרות שאינם חלק מאכילת גבוה ונחשבים לנשפכין לחוץ, עדיין נחשבים ליסוד ולעיקר הבניין.
בזוהר הקדוש פרשות בראשית דף לח ע"ב – לט ע"א; דף מא ע"א; ופקודי דף רמו ע"ב, מתוארים ההרוגים כחקוקים במעיל המלכות של המלך.
דומה לזה במלבי"ם זכריה יא, יג: "ימשיל במשלו... שלשים צדיקים שנהרגו על קדושת שמו שצורתם יהיה חקוקה לפני כסא כבודו".
משמעות הדימוי היא שאמנם יצאו לחוץ, ואינם בגוף המלך, אבל חקוקים הם בבגדי המלכות. והבגדים הם הקובעים את כבוד לובשם (מסכתות שבת דף קיג עאו"ב; ב"ק דף צא ע"ב; וסנהדרין דף צד ע"א). אותם ההרוגים הם הם הקובעים את יסוד קיום כבוד מלכות המלך.
יש דמים הניתנין מהקרבנות, שכביכול לאיבוד אזלי, אבל הם הם יסוד ועיקר הבניין.
