סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 775
"חובטו במקלו ורשות היתה לו לשרוף את כסותו"
תמיד כח.
מדובר בשומר שנמצא ישן בשעת משמרתו. ומשמע דלחבוט אותו במקלו הוא חייב, אבל לשרוף את כסותו, יש לו רשות ואינו חובה. וכנראה צריך לומר שזה תלוי לפי ראות עיניו של הממונה עד כמה ראוי לקונסו, כגון אם רואים שהשינה היתה פעם ראשונה, ולגמרי באונס דניכר שנפל מתוך שינה, בכה"ג אולי לא שרף בגדיו. ושוב מצאתי בספר "עזרת כהנים" חלק א' עמוד נ"א, שכתב דאם הוא בתחילת הלילה, או אם שינה באולתו, אזי מחמיר עליו בעונשו ושורף את כסותו, והעיון והדקדוק הזה היה לפי אומדן דעת של איש הר הבית. והנה הקשה הרא"ש דאיך הותר לו לשרוף בגדיו, הא יש כאן איסור בל תשחית. ותירץ משום דהפקר בי"ד הפקר. ובספר "אבני נזר" הוכיח מהרא"ש, דס"ל דהאיסור בל תשחית מדאורייתא אינו רק באילנות שכתוב בתורה בהדיא, אלא בשאר דברים גם איכא איסור מהתורה שלא להשחיתם. דעל כרחך כוונת התורה, שאסור להשחית שום דבר שראוי עדיין לתשמיש אדם. דאי נימא שהרא"ש לומד דהאיסור בל תשחית הוא רק מדרבנן, אם כן מה מקשה הרא"ש דאיכא איסור בל תשחית, הא יש לומר דרבנן לא העמידו דבריהם בכדי לזרז את השומרים, ובהכרח דהרא"ש סבירא ליה דהאיסור בל תשחית הוא איסור דאורייתא. אמנם ברמב"ם מוכח, דאיסור השחתה בשאר דברים חוץ מאילנות הוא רק מדרבנן, דכתב בפרק ו' מהלכות מלכים הלכה י', דכל הקוצץ אילן מאכל הרי זה לוקה מהתורה, שנאמר לא תשחית או עצה, אבל המשבר כלים וקורע בגדים וכו' דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם. ועיי"ש בכ"מ. והנה צריך עיון לפי דבריו אף דהוי איסור דרבנן, מכל מקום מדוע הוזקקו לשרוף, הרי ודאי דטפי עדיף שיפקירו כסותו, ובאמת כבר הקשה כן בספר עזרת כהנים הנ"ל שם, דלמה תיקנו שישרוף את כסותו, ולהפסיד ממון ולעבור על בל תשחית, הא טפי הו"ל לתקן לקנסו, שיקח איש הר הבית את כסותו להקדש וירויח ההקדש. ותירץ שהוא לפרסם את הדבר ברבים, כדי שיראו שארי שומרים ויווסרו ולא ישנו עוד. ועיי"ש מה שהביא עוד טעמים בזה. וברש"ש ריש מסכת מדות (במשנה ב'), כתב, דסמכו על המקרא במשלי דכתיב "וקרעים תלביש נומה", כלומר דהאדם העצלן שאוהב לישון, הרי מלבושיו הם תמיד קרועים. ולפי הרע"ב בשקלים דגם בכהן היה כן, לכן לא היו קורעין, כי המקרע בגדי כהונה לוקה, אבל לשורפו אולי רשאי, עוד עיי"ש מה שכתב בזה. עוד הביא בשדי-חמד, מש"כ התפארת ישראל למס' מדות פ"ב, דאין הכא בל תשחית, מאחר ועושים כן משום קנס, הוי כאילו עושים לצורך אדם, דליכא משום בל תשחית.
(שערי אבי גדור)
