הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "לא זו אף זו"
מעילה טו ע"א
/מתני'/. קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, ולחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא.
קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה.
אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה.
גמ'. השתא יש לומר דקתני אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית דהאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים, אפ"ה קתני מצטרפין זה עם זה, קדשי מזבח עם קדשי מזבח מיבעיא!
משום דקתני עלה לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא דקדשי בדק הבית לא איכא הכי, משום הכי קא פליג ליה.
1.
בפשטות יש במשנה 3 בבות. והגמרא שואלת: הרישא מיותרת, שהרי ניתן ללמוד אותה מקל וחומר מהסיפא.
2.
עונה על כך הגמרא: ברישא יש תוספת חידוש, שדין הצרוף נכון גם לגבי דיני פיגול, נותר וטמא, ולא רק לגבי דיני מעילה.
3.
תוספות מסכת מעילה דף טו עמוד א
השתא יש לומר - קתני אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית מצטרפין כדקתני בסיפא דמתני' קדשי מזבח עם קדשי מזבח מיבעיא ואמאי קתני רישא דמתניתין
וא"ת ומאי קא מתמה וכי אין דרך משניות בהרבה מקומות ששונה בהן בזה הענין בזו ואף זו
תוס' שואל: מהי שאלת הגמרא, הרי ידוע שיש משניות שכתובות במבנה של "לא זו אף זו", דהיינו כמו במשנתנו [על פי השאלה], שהמשנה כותבת דין "פשוט" ואחר כך מוסיפה דין מחודש - "אף זו" – כאשר האחת היא בכלל האחרת.
4.
ועונה על כך תוס':
י"ל דפריך משום דרישא מכלל סיפא היא דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית משמע בכל ענין בין קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח עם קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית עם קדשי בדק הבית וא"כ אין זה שיטה דזו אף זו אם היה רוצה לשנות בזו אף זו ה"ל למיתני בסיפא קדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדק הבית.
בסוגייתנו שאלת הגמרא איננה על "סתם" ייתור, אלא על כך, שהסיפא כוללת בתוכה ממש את דין הרישא, ולכן הרישא מיותרת.
5.
וראה ב"מתיבתא", הערה י, שמביא מתוס' נוסף [במסכת יומא דף כג עמוד א] שאין דרך המשנה לשנות שתי הלכות – גם על פי שיטת "לא זו אף זו" – כאשר האחת היא בכלל האחרת. וזהי אם כן שאלת הגמרא בסוגייתנו.
6.
וראה מה שכתבנו על מסכת כריתות דף יז:
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שז. זו ואין צריך לומר זו. וענין לא זו אף זו. כתב רבינו שמשון בספר כריתות (ח"ה לשון למודים שער ב' סי' צ'), הענין של לא זו אף זו הוא, שהתנא שמע לשון ראשון וכתבו, ושוב שמע לשון שני וכתבו, לפי שנראה לו חידוש יותר, ואף על פי שלפי זה [לשון האחד] לא היה צריך לאומרו, לא רצה לסלקו ממשנתו. וזה הטעם ב'זו ואין צריך לומר זו', שמע ראשונה לשון אחד וכתבו, ושוב שמע לשון שני וכתבו, אף על פי שאין צריך כלל, (למען) [יען] כי רצה לכתוב כל דברי התנאים שהיו לפניו.
הסבר: מי שכתב [או ש"כינס"] את המשנה ["תנא" מסויים, או אולי רבי יהודה הנשיא"] כתב תחילה מה ששמע ואחר כך שמע ["גירסא"?] אחרת, הרי שכתב את השמועה השניה והשאיר את הראשונה [כמו "ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה"]. וקצת קשה: הרי ברור שלגבי הרבה משניות כך היה מבחינה הסטורית, ובכל זאת בכל המשניות אין במשנה זכר לאמירות כפולות.
6.1
אלא נראה לומר: רק במשניות [כמו בסוגייתנו] שניתן לפרש את הכפילות במשנה בכמה אופנים היתה בעיה ל"עורך המשנה" כיצד להכריע, ולכן "ערך" את המשנה בצורה של "זו ואין צריך לומר זו".
7.
המשך דברי השל"ה:
וכתב בשארית יוסף (נתיב ג' כלל א'), וזה לשונו: ושמעתי שכוונת התנא לומר שלא נחשוב החלוקה המחודשת לפשוטה מפני שלא ראינו חולק, כי בודאי נמצא חולק עליה שלא ירצה לתפוש המרובה, לכן מי שירצה להחמיר, כבר ימצא מי שחשבו לדין ולא לחומרא. וזה לשון הכריתות עוד (שם): ונראה שכתב הך דאין צריך לומר זו, על דרך אלו ואלו דברי אלהים חיים, כדאיתא פרק קמא דעדיות (משנה ו): למה נכתבו דברי היחיד בין המרובים לבטלה, שאם יאמר אדם דברי זה, יאמרו אלו כדברי איש פלוני שמעת. כך כתב הלשון השני, שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין, יאמרו [בלשון] ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת, או שמא יסמכו על אותו לשון שני מדרך שכתב בעדיות (פ"א מ"ה), שאם יראו בית דין וכו', ואולי גם בענין 'לא זו אף זו' לא רצה לסלק הראשון אף על פי שאינו צריך.
הוא מוסיף, שלולא הסיפא היה ניתן לחשוב שיש מי שחולק על הרישא. במילים אחרות: הביטוי "לא זו אף זו" בא ללמדנו שדין המשנה מוסכם על כולם.
8.
המשך דברי השל"ה:
שח. כתב הליכות עולם (שער ג' פ"ב אות ד'), זה לשונו: וזה הטעם ב'זו ואין צריך לומר זו', אינו שוה לי, ולקוצר דעתי אין צורך. לפי שדרך התנא [בהרבה מקומות] לומר זו ואין צריך לומר זו בפירוש, כמו שאמרו בפרק היה קורא (ברכות יג ב), בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ופעמים יקצר התנא וישמיט זו ואין צריך לומר זו, והיינו מה שאמרה הגמרא זו ואין צריך לומר [זו] קתני, [כלומר] כאילו אמר [התנא] בפירוש זו ואין צריך לומר זו, עד כאן.
ה"הליכות עולם" מציין שלפעמים במשנה עצמה נאמר הביטוי "ואין צריך לומר ש..."
9.
המשך דברי השל"ה:
וכתב שארית יוסף (נתיב ג' כלל א'), וזה לשונו: ומה שאמר דרך התנא לומר ואין צריך לומר בפירוש, איני מבין, כי גם שם אקשה מה הוצרך לומר ואין צריך לומר זו אם אינו צריך, אלא על כרחין דעת תנא אחר הוא, והתנא הביאו בלשון ואין צריך לומר זו, עד כאן לשונו.
הביטוי "ואין צריך לומר..." כשמופיע במפורש במשנה הוא הקדמה לדעתו של תנא אחר.
10.
המשך דברי השל"ה:
עוד מצאתי בשארית יוסף (שם), שכתב וזה לשונו: ובשיטת דרמב"ן היה כתוב זה לשונו: התנא בתחלת עיונו ראה שתי חלוקות, האחת מחודשת והשניה מחודשת ממנה, ומשום תפשת מועט לא כתב אלא המחודשת קצת, אחר זה בטוב ההשקפה ראה שבפי הדין גם המחודשת ביותר ראוי לכתוב וכתבה אחר הראשונה, ולא מחק הראשונה כי לא יכול, לפי שכבר נתפשטה בין התלמידים, ונשאר אותה הבבא בלא זו אף זו.
וכשאומר זו ואין צריך לומר זו, על דרך זה היה, כי ראה התנא חלוקה מחודשת וכתבה, ואחר עיון השני הבין חלוקה אחרת יותר מחודש וכתבה, אבל לא כתבה אחר החלוקה הראשונה כמו שעשה בלא זו אף זו, אלא מפני חשיבותה, כי היא מחודשת תכלית החידוש הקדימה וכתבה למעלה מהראשונה, ונשארה ראשונה לאחרונה, והיינו זו ואין צריך לומר זו עתה שנכתבו כסדר זה. ולא עשה כן בלא זו אף זו, מפני שהחידוש היה מועט ולא חבבו להקדימו וכתבו באחרונה.
שיטת הרמב"ן: הביטוי "זו ואין צריך לומר זו" מלמד שהדין הראשון במשנה נלמד באחרונה [מבחינה היסטורית] והתנא הקדימה במשנה מפאת חשיבותה.
11.
המשך דברי השל"ה:
וראיה לזה בפרק שלישי דיבמות דף ל א) לגבי שלשה אחים, שנים מהם נישואין לשתי אחיות וכו', אשר שם שתי משניות שהשניה באה מכל שכן דראשונה. ותירצו בגמרא, הך תנא ברישא וכו' ואיידי דחביבה ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה. ופירש רש"י (ד"ה הא): משנה אחרונה זו שנה בתחלה, וההיא דלעיל לא הוי בדעתיה למיתני [וכו' ותו לא הוה צריך למיתני] סיפא, אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה (עכ"ד רש"י), ויש כאן בנין אב לכל מקום שאומר זו ואין צריך לומר זו, כי על דרך זה היה הענין עד כאן. ויש על שיטה זו גמגום, וכל שכן למה שפירשו התוספות שם (ד"ה דחביבה), וזה לשונם: איידי דחביבה ליה אקדמה, בשאר מקומות אין דוחק לומר כן, אלא אומר זו ואין צריך לומר זו קתני, וכאן דוחק לומר כן לפי ש(ב)בבא שלימה (היה) דלא צריכה [היא], עד כאן.
למדנו מדבריהם שאין תירוץ איידי דחביבא ליה תירוץ זו ואין צריך לומר זו, ושניה דתירוץ איידי דחביבא הוא תירוץ יותר דחוק מזו ואין צריך לומר זו, וכל זה שלא כדברי השיטה ההיא, ולכן חזרנו לדברי רבינו שמשון, וכדאי הוא לסמוך עליו עד כאן לשון (שארית יוסף).
לפי הנ"ל יוצא, שעריכת המשנה לפעמים איננה שיחזור מדוייק מבחינה כרונולוגית-היסטורית.
הוא מבחין גם בין שני סוגים של ייתור: שני חלקי משנה אחת או שתי משניות זו אחר זו. בסופו של דבר הוא חוזר בפשטות להסבר הראשון לעיל.
12.
לפי כל הנ"ל נוכל אולי ליישב את שאלת תוס' מבחינה עקרונית: אם נניח שבאמת מדובר בשני תנאים שונים או בדברים שנאמרו בתקופות הסטוריות שונות הרי אין מקום לשאלת הגמרא אפילו לפי ההסבר של תוס'.
13.
אבל אם נניח, שהגמרא ידעה שאת משנתנו כתב תנא אחד והוא קבע את שתי הבבות במשנה ב"פעם אחת" ולא בהפרש זמן, הרי ברורה שאלת הגמרא על ייתור הבבא הראשונה, ולא שייך לומר "לא זו אף זו". ובזה מיושבת שאלת תוס'.
