הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

אמוראים: רב ורבי יוחנן

מעילה טז ע"ב

אמר רב יהודה אמר רב: אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מאי טעמא - אכילה כתיב בהו. והתני רבי יוסי בר ר' חנינא קמיה דרבי יוחנן: +ויקרא כ'+ והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה, מה טומאה - בכעדשה, אף אכילה - בכעדשה וקלסיה ר' יוחנן, וקשיא לדרב! .

הגמרא מקשה מדברי רבי יוחנן על דברי "רב". מבנה הקושיה הוא כך: רבי חנינא שנה ברייתא [שלא היתה ידועה] בפני רבי יוחנן, ורבי יוחנן "קילסיה", כלומר, שיבח את דבריו - את מקורה של הברייתא, וממילא קשה ל"רב".

1.
אפשר לומר, שרבי יוחנן רק אישר שהברייתא תקפה ומאושרת, וממילא הקושיה על רב היא מהברייתא ולא מרבי יוחנן עצמו [אין להקשות מאמורא על אמורא].

2.
תוספות מסכת מעילה דף טז עמוד ב :

וקלסיה ר' יוחנן - לרבי יוסי בר רבי חנינא שסידר הברייתא לפניו וא"כ קשיא לרב דאמר בכזית ולא גברא אגברא
דמסתברא טעמא דרב משום דליכא מאן דפליג וגם מפיק מילתא מקראי.

ה"רישא" של דברי התוס' הם כדברינו. אולם מה בא תוס' להדגיש ב"סיפא" של דבריו? הוא מסביר שדברי רב "מסתבר טעמא" מפני שני נמוקים:
א. לא נמצא מי שחולק עליו.
ב. "רב" מסתמך על דרשת פסוק. דרשת הפסוק, כנראה, איננה ממקור הסטורי מקובל [של דרשת תנאים], ולכן "רב" אומר [או אולי "סתמא דגמרא" אומרת זאת] "מאי טעמא" ולא "מנין?" או "מנלן?".

3.
ואם דברי "רב" "מסתברא טעמא" [מסתבר טעמו] מה נלמד מכך? אולי תוס' רוצה לומר, שמפני שהקושיה על רב היא מברייתא הרי שהקושיה תקפה, אבל אם הקושיה היתה מרבי יוחנן עצמו הרי שאי אפשר להקשות על רב כיון שמסתבר טעמא [אבל אם רבי יוחנן חולק עליו הרי שאי אפשר לומר "מסתבר טעמא" – לפי נימוק א – לעיל]. ואולי כוונת תוס' שניתן להקשות מרבי יוחנן על "רב" בגלל גדולתו המיוחדת של "רבי יוחנן".

4.
וראה ב"מתיבתא", הערה ו [וכן ב"ילקוט ביאורים", עמוד קצ], שמביא פרשנים שמסבירים את תוס', שכוונתו לומר, שדברי "רבי יוחנן" הם אלה ש"מסתבר טעמא" ומוכח מפסוקים, ולכן מקשים על "רב", למרות שהברייתא איננה מוסמכת.