מעילת הדם והדשן / הרב דוב ברקוביץ

מעילה י ע"ב - יא ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

דיון הגמרא על אודות מועד המעילה בנסכים ובדם פותח צוהר להבנת זרמי החיות שבמקדש, שדרכם נחשפות גם הפנים הכפולות של מזבח הקטורת

המשתמש בדבר השייך למקדש חייב להביא קרבן מעילה לכפרתו וכן לשלם להקדש את ערך ההנאה בתוספת חומש. חובה זו אשר נגרמת מחילול הקודש תקפה מהשעה שהוקדש דבר מה עד אשר נשלמה בו העבודה המתחייבת. בפרק זמן זה החפץ כמו מובל ליעדו, מכוון ל"גבוה", לה'. לאחר שנעשתה מצוותו פג מתח התנועה כלפי ה' ואין חובת מעילה. הפרק השלישי במסכתנו דן ביוצאים מכלל זה – בדברים שהוקדשו ולפני שנעשתה מצוותם אין בהם מעילה, ובדברים שאחרי סיום העבודה בהם יש חובת מעילה.

המשנה (דף יא) משווה בין דם הנזרק על המזבח לבין יין המנוסך עליו - שני נוזלים בעלי צבע דומה וחיות מיוחדת. הדם מכפר בגלל ש"הדם הוא הנפש", והיין ה"משמח לבב אנוש" מעשיר קרבנות של שמחה וחגיגה מיוחדת.

"רבי שמעון (ואולי רבי ישמעאל) אומר: הדם – קל בתחילתו וחמור בסופו; נסכים – חמורים בתחילתם וקלים בסופם. הדם בתחילתו (לפני שנעשתה מצוותו בזריקה על המזבח) – אין מועלין (הנהנה ממנו אינו חייב מעילה), יצא (מהמקדש) לנחל קדרון – מועלין בו; נסכין – בתחילתן מועלין בהן, ירדו לשיתין (צינורות שתחת למזבח), אין מועלין בהן".

הנסכים עומדים בתנאי הכלל: לפני הניסוך קדושתם תקפה והנהנה מהם מעל; אחרי שנעשתה מצוותם, כשהם יורדים לשיתין, פגה קדושתם ואין בהם חובת מעילה. מצב הדם חריג – אחרי שחיטת הקרבן, שעה שהדם מובל למזבח, אין הנהנה חייב במעילה; לאחר שנעשתה מצוותו אין חובת מעילה מן התורה, בהתאם לכלל, אבל חכמים גזרו חובת מעילה. בגמרא מובאת שיטה שאין חובת מעילה בדם כלל וכלל.
 

למען האדם

המעמד "הקל" יחסית של הדם מתמיה, שהרי זריקת הדם הינה העבודה החשובה מבין עבודות הקרבן, שורש הכפרה של האדם. אם בשר הקרבן ואבריו קדושים לה', ועל כן המשתמש בהם להנאתו מועל בקודש – על אחת כמה וכמה הדם. שלושה הסברים מובאים בגמרא לכך; המכנה המשותף ביניהם הוא: עבודת הדם הינה בזריקה, לרווחת האדם, ולא בהעלאתו באש לשם ה'.

- עולא: באיסור אכילת הדם נאמר "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא), "לכם על המזבח – משלכם". מטרת זריקת הדם הינה כפרת האדם מחטא, הסרת איום המוות והענקת זכות החיים. הדם נתון לאדם וממילא הוא נמצא ברשותו, "שלכם", ולא עולה לגבוה כשאר חלקי הקרבן.

- בבית מדרשו של רבי ישמעאל דרשו: "'לכפר' – לכפרה נתתיו, ולא למעילה". אין לומר כעולא שהדם נשאר ברשות האדם, שהרי הוא מובא לשולחן ה', אלא שהבורא "נותן" אותו לאדם לשם כפרה וסליחה. הדם שייך לגבוה אבל הוא איננו מבטא את חיות העולם העולה כלפי מעלה כקודשי ה', ועל כן הנהנה ממנו אינו מועל.

- רבי יוחנן דורש את המשך הפסוק – "כי הדם הוא בנפש יכפר". משמעות הפסוק היא "כי הדם בנפש יכפר" – איזה הדגש נוצר בשיבוץ המילה המיותרת, "הוא"!? "הוא לפני כפרה (זריקת הדם), הוא לאחר כפרה; מה לאחר כפרה אין בו מעילה (שכבר נעשתה מצוותו), אף לפני כפרה אין בו מעילה". רבי יוחנן מנגיד באופן חזיתי את הדם עם הכלל הבסיסי של הלכות מעילה ומחדד בכך את תפקידו המיוחד. גם לפני שנעשתה מצוותו, בהובלת הדם למזבח, המטרה לא הייתה להעלותו באש. אם כן הדם לא נכנס כלל למציאות של "קרבן", ומצבו בדרך למזבח כמו מצבו לאחר שנעשתה עבודת הזריקה.

במסגרת הדיון על אודות דברי רבי יוחנן מוזכר חריג נוסף – תרומת הדשן, העבודה הראשונה שבמקדש. מטרת "התרומה" הייתה ניקוי המזבח מגחלים מאוכלות, ולפי שיטת רבי יוחנן בדף ט גם מאפר שריפת הקרבנות. למרות שנעשתה מצוות הקרבנות, שהרי הם עלו באש, מי שנהנה מה"דשן", למשל השתמש בו בזיבול שדהו, חייב במעילה. למה גחלים ואפר קרבנות שכבר מיצו את תפקידם נשארו בקדושתם? אש המזבח כמו מעבירה את העולה בה ממציאות העולם הזה אל פני ה'. בהעלאת הקרבן באש מתמצית התנועה של "הנתינה" מצד האדם לגבוה, והדבר כולל גם את מה שנשאר על המזבח. כך דווקא הדשן שנותר שיקף יותר מכול את מטרת העבודה כולה.

עבודת הדם ועבודת הדשן גילמו אפוא את שתי התנועות העיקריות, ההפוכות, שבמקדש - רצון ה' לתת חיים לאדם וחובת האדם להקדיש את חייו לשם ה'. על רקע דברים אלו משמעות ההנגדה שנוסחה במשנה בין הדם והנסכים נחשפת.
 

פרדוקס בהיכל

אם עסקנו ברזין של עבודות המקדש, מכאן ואילך נעסוק ברזין דרזין. גם את מזבח הזהב, מזבח הקטורת, היו חייבים הכוהנים לדשן. מזבח זה עמד בהיכל, יחד עם השולחן והמנורה, שלא כמזבח שעליו הקריבו הקרבנות שעמד מחוץ להיכל. ואכן המשנה (סוף דף יא) משווה בין דישון הקטורת לדישון הנרות: "דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין (ממנו) ולא מועלין (אם נהנים)".

בהלכה זו פרדוקס מוליד פרדוקס. אם אין חובת מעילה בדשן, למה אסור ליהנות ממנו? ומה ההבדל בין דשן הקטורת לדשן הקרבנות? למה הושווה דשן הקטורת לדשן הנרות ולא נקבעה הלכה אחידה לדשן המזבחות?

הקטע הקצר והסתום בהרחבת הגמרא על קביעת המשנה הצליח להפליא את מפרשי הגמרא ורק מחריף את התמיהה. הגמרא דנה בשאלת מקום הנחת דישון הקטורת והנרות ותו לא, ומסקנתה שמקום הנחת כל הדשנים אחד הוא, על יד מזבח העולה. דבר זה גורם לפרדוקס דשן הקטורת להופיע במלוא חריפותו – למה לאחד את מקום הדשנים ויחד עם זאת להבחין בין קדושת הדשן ש"הורם" מהמזבח החיצון לבין העדר הקדושה של הדשן שהורד מהמזבח הפנימי? ולמה הדגישה הגמרא את האחדת מקום הנחת הדשנים, כאילו שבכך יש הסבר לקביעת המשנה שיש מעמד שונה לדישון מזבח הקטורת?

אדריכלות המשכן-מקדש שיקפה את דינמיקות זרימת החיות שהתרחשה בהם. היא יצרה מפגש בין זרימת שפע החיים והברכה מלמעלה למטה, מהפנים החוצה – "אור ישר", לבין שפע החיים והברכה שהובאו על ידי האדם מהחוץ פנימה ועלו מלמטה למעלה – "אור חוזר". זרימת שפע הברכה משורש החיים אל היש הנברא התגלמה בכלים הפנימיים שבהיכל: ארון הברית, הכפורת והכרובים – מקום כיסא הכבוד, השולחן שגילם את ברכת הגשם והלחם והמנורה שגילמה את ברכת התורה והחכמה. העלאת שפע הברכה של האדם כלפי מעלה התרחשה על מזבח העולה, שם עלו בשר וחלבים, יין ומים, קמח ושמן – יסודות הקיום האנושי.

ומה היה מקומו של מזבח הקטורת במערכת דינאמית זו? העלאת הקטורת גילמה את העלאת הריח-הרוח הטמון באופן פלאי גם בחומר. אם על מזבח העולה הועלתה הברכה הגשמית של היש הנברא כלפי מעלה, במזבח הקטורת הועלתה הרוח המוסתרת בחומר. שני המזבחות תפקדו בהתאמה. על כן הם עמדו בקו אחד שנמתח ממזרח למערב ושהגיע ישירות לפרוכת ולארון הברית; השולחן והמנורה עמדו נמתחים צפונה ודרומה מקו זה. בקו שחיבר בין המזבחות לבין הנמצא בקודש הקודשים התרחש באופן ממשי המפגש בין הזרימה מלמטה למעלה לבין הזרימה מלמעלה למטה, והעם, והעולם כולו, זכה לדבר ה' ולגילוי שכינה.

על רקע זה יש לתמוה: מדוע הועמד מזבח הקטורת בהיכל יחד עם השולחן והמנורה, כאילו גם לו תפקיד בזרימה מבפנים החוצה, מלמעלה למטה?
 

סוד כפול

כאמור, בקטורת השתקף סוד הריח-הרוח שביש הנברא החומרי, אך לסוד זה שני פנים. בעבודת הקטורת התרחש הגילוי של חיות הרוח המוסתרת בחומר. פן זה היה הבסיס לעבודה הקבועה של העלאת הקטורת מדי יום ביומו במקביל להקרבת החומר בקרבן התמיד, בחוץ על מזבח העולה. אך בעבודת הקטורת היה פן נוסף, ראשוני עוד יותר. היה בה גם גילוי של ברכת חיות הרוח שבשורש החיים עצמם, זו שיונקת מגילוי השכינה שבקודש הקדשים. על כן הכהן הגדול מעלה את עשן הקטורת בקודש הקדשים ביום הכיפורים – בחינת "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז, ב), ומשה שלח את אהרון לעצור מגפה שגם תפילה ותשובה לא הצליחו לעצור (במדבר יז, יא). ההתכוונות בהעלאת הקטורת שתממש עבודה מיוחדת זו הייתה ידועה למתי מעט. כוהנים גדולים היו חייבים ללמוד אותה כל שנה לפני יום כיפור על אף הסכנה לחייהם שהייתה כרוכה בכך.

בדשן של קטורת שתפקדה כהעלאת דבר מה מהעולם הזה כלפי מעלה הייתה צריכה להיות חובת מעילה כמו בדשן הקרבנות. אך בחינת הקטורת כגילוי שלום השכינה ביש הנברא הייתה גלומה בה תמיד, גם בעבודה הקבועה מדי יום, על אף שבחינה זאת מומשה רק באירועים מיוחדים. והנה הקטורת כמגלמת את גילוי שלום השכינה לא שייכת לאדם כדי להעלותה למעלה. היא שיקפה פן מסוים של זרימת השפע מקודש הקודשים החוצה כמו השולחן והמנורה, ועל כן אסור היה ליהנות מדשנה. יחד עם זאת, לא מועלים בה היות שהקטורת מבחינה זאת לא הייתה משל האדם לכתחילה כדי להקדיש אותה.

סוד הסודות הינו באיחוד הדשנים, וגם בכך שתי בחינות:

- העלאת הקטורת ואף הדלקת המנורה היו פעולות אנושיות, עבודת האדם שבקודש. והרי אין זרימת חיות א-להית ליש ללא הכנת הכלי על ידי אדם. בנקודה זו נוצר זיהוי בין עבודת האדם במזבח החיצון לבין העלאת הקטורת מלמטה למעלה, ואף העלאת הנרות שגם לגביהם נאמר "בהעלותך את הנרות".

- אך האחדת הדשנים יוצרת מפגש נוסף - בין העלאת הקטורת כמגלמת את זרימת שפע הרוח ביש מלמעלה למטה – והמנורה כגילוי שורש התורה והחכמה - לבין עבודת האדם לפני ה' בחומר. דווקא הדשן – התוצר של פעולות ההקרבה וההעלאה באש – הוא מקום המפגש. שם מתגלה ששורש החיות שבחומר, שורש החיות שברוח ושורש החיות שבתורה אחד הם, ובתנאי שיעלה האדם את כל אשר לו כלפי מעלה.

כל מה שהגמרא ביקשה ללמד על הלכות מעילה בדישון המזבח הפנימי היה טמון באיחוד מקום הנחת הדשן.