הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

ר' שמעון בר יוחאי ברומי

מעילה יז ע"א-ע"ב

לקראת ל"ג בעומר, יום ההילולא של ר' שמעון בר יוחאי, ובהתחשב בעובדה שבכל מסכת מעילה יש רק אגדתא אחת, החלטתי לעסוק בסיפור זה. כך מסופר בגמרא:
 

1. תלמוד בבלי מעילה יז, א

שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי, והלך וישב עמהם, אמר להם: מי שיש לו אויב יעני או יעשיר? אמרו לו: עני, אמר להם: אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת - כדי שיענו, אמרו: טבית אמר, ליבטל, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש, אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים - ויכחישו, אמרו: טבית אמר, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט, אם כן - לא יבעלו נדות, אמרו: טבית אמר, ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי - החזירום. אמרו: מי ילך ויבטל הגזרות? ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי ילך - ר"א בר ר' יוסי. אמר להם רבי יוסי: ואילו היה אבא חלפתא קיים, יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה? אמר להם ר' שמעון: אילו היה יוחאי אבא קיים, יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה? אמר להו רבי יוסי: אנא אזלין דלמא עניש ליה ר' שמעון דקא מסתפינא. קביל עליה דלא ליענשיה, אפילו הכי ענשיה. כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו ר' אלעזר בר רבי יוסי ואמר: "וזה לכם הטמא". אמר ליה ר' שמעון: מעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, אל יחזור הבן אצל אביו! יצא לקראתו בן תמליון: רצונכם אבוא עמכם? בכה ר' שמעון ואמר: מה שפחה של בית אבא - נזדמן לה מלאך שלש פעמים. ואני לא פעם אחת; יבא הנס מכל מקום. קדים הוא, על בברתיה דקיסר, כי מטא התם, אמר: בן תמליון צא! בן תמליון צא! וכיון דקרו ליה - נפק אזל. אמר להון: שאילו כל מה דאית לכון למישאל! ועיילינהו לגנזיה, לשקול כל דבעו. אשכחו ההוא איגרא, שקלוה וקרעוה, והיינו דאמר רבי אלעזר בר רבי יוסי: אני ראיתיה בעיר רומי, והוו עליה כמה טיפי דמים.

השאלות שבהם ברצוני לעסוק:
א. מתי אירע הסיפור הזה, והאם באמת הצליח רשב"י לבטל גזירות של הרומאים?
ב. מה הכוונה שר' שמעון מלומד בנסים? הרי הוא היה צריך לברוח מהרומאים!
ג. ההקפדה הגדולה של ר' שמעון על דבר שאין בו אפילו חוצפה כי זה נאמר בשקט
ד. מה באמת קרה לר' אלעזר בר' יוסי אחרי אותה קללה?
ה. מדוע לא זכה ר' שמעון למלאך אלא לשד, ואילו הגר זכתה לשלושה מלאכים?

ראשית, עלינו להשלים את הסיפור ולספר מה קרה לר' אלעזר בר' יוסי. במדרש איכה ניתן לראות גירסה אחרת של אותו סיפור, שמשלימה את הפרטים החסרים:
 

2. מדרש זוטא - איכה פרשה א

תנו רבנן שלש גזרות גזרה מלכות הרשעה בימי רבי שמעון בן יוחאי, שלא יתקיים מצות מילה, ושלא לקיים את השבת, ושלא לקיים את הנדה והיה שם זקן אחד ושמו רבי ראובן האיצטרובלי, והוא נכנס ויוצא לפני המלך בלא רשות. יום אחד נכנס לפני המלך ומצא אותו שהיה יושב לבדו, אמר לו ראובן אדוני המלך לאדם שיש לו אויבים רבים, מהו רוצה שיהיו חלשים או גבורים, ואלו יהודים אינם חלשים אלא בשביל המילה, כיון שיש בן לאחד מהם מביאו וחותך בשרו לשמונה ימים ותושש כחו, שוב אין בו כח יותר, אם אתה תבטל מילה מהם שלא יהיו נמולין, מיד הם מתגברים, וכשאתה משגר אוכלסין עליהם מיד הם מורדים בך, אמר ליה יפה אמרת תבטל. שוב פעם אחת אמר לו למלך מי שיש לו אויבים מהו שיהיו עניים או עשירים, אמר לו עניים, אמר לו רבי ראובן איצטרובלי אלו יהודים אינם עניים אלא בשביל שהם מקיימים את המצוה ומשמרים את השבת, עושה אחד מהם מלאכה כל ימות השבת וכשמגיע ערב שבת הוא מוציא בשביל כבוד שבת, ויש מהם שאין בידו מה יוצא, ואם אתה מבטל שבת יהיו עשירים כמוך, וכשאתה משלח אוכלסין עליהם מיד הם מורדים בך, אמר לו יפה אמרת תבטל. שוב פעם אחת אמר לו ראובן בן איצטרובלי אדוני המלך מי שיש לו אויבים מהו רוצה שיהיו מרובים או מועטים, אמר לו מועטים, אמר לו אדוני המלך אלו היהודים אינם מועטים אלא בשביל שהם משמרים את הנדה, אחת מהם יושבת שבעה ימים, ארבעה עשר, וארבעים ושמונה, ואם אתה מבטל נדה מהם, והם משמשים מטותיהם בין ביום ובלילה כשהן נדות, הם פרים ורבים כמותינו, אמר לו יפה אמרת תבטל גזירה זו. אמר לו כתוב אגרת להם ושלח לארץ ישראל, מיד צוה המלך לכתוב אגרת, ויצא רבי ראובן בן איצטרובלי ונכנסו גדולי מלכות אצל המלך ומצאו דברים כתובים, אמרו אצבע של יהודים נכנסה לכאן, אמרו לו חזור בך, אמר להם אין המלך חוזר בדברים, אמרו לו כתוב באגרת כל מי שיוליכם יהרג, צוה המלך ועשה כן, שמע רבי ראובן ושלח לארץ ישראל שכך היה המעשה ועכשיו אם יש בכם איש מלומד בנסים יבא ויטול האגרת, נתנו עיניהם ברבי שמעון בן יוחאי, אמר להם אין אני הולך לעצמי, נתן עיניו ברבי אליעזר ברבי יוסי, אמר לו רבי יוסי לרבי שמעון בן יוחאי נתת עיניך בבבת עיני, אמר לו רבי שמעון אלמלא היה יוחאי אבא קיים יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה, אמר לו רבי יוסי אם כן השבע לי שאין אתה... כהלכה ואתה מחזירו לי, נשבע לו רבי שמעון בן יוחאי, הלכו וישבו לספינה אחת וישב עמהם תלמיד אחד ושמו מתיא בן חרש, התחיל והיה שואל אותו בהלכה, אמר להם מנין לדם השרץ שהוא טמא יותר מבשרו, אמר לו רבי שמעון זה טמא וזה טמא, אמר רבי אליעזר דמו טמא מבשרו, עמד רבי מתיא בן חרש ונשקו על פיו, אמר רבי שמעון ולי למה לא נשקתני, אמר לו רבי לא נשקתי אלא עריכת שפתיו, באותה שעה נתן בו עיניו רבי שמעון, והיה מטרף למות, ונזכר שבועה שנשבע לאביו ונתיישבה דעתו עליו, והיו המלחים עוברים בספינה ודרך אחד מהם על צוארו של רבי אליעזר ויצאה אסכרה מפיו, באותה שעה תלה רבי שמעון עיניו לתורן של ספינה, וראה שידה אשמדאי שהיה יושב עליו, אמר רבי שמעון מה טיבך, אמר לו לעשות לכם נס, באותה שעה אמר רבי שמעון בן יוחאי רבונו של עולם להגר שפחתך זמנת חמשה מלאכים ולי שדה, אמר לו רבי שמעון ואיזה נס תעשה, אמר לו עכשיו אני הולך ואכנס בבתו של מלך, והיא צווחת ואומרת הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי, הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי, ואתה בא ולוחש באזנה, ואני יוצא ממנה, אמר לו ומה סימן יש כשאתה יוצא ממנה, אמר לו באותה שעה היא שוברת כל כלי זכוכית שיש בבית המלך, אמר לו לך ועשה כאשר דברת, הלך ונכנס בבתו של מלך, והיתה צווחת ואומרת הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי, שלחו לארץ ישראל אחריו, אמרו להם הרי הוא לפניכם בספינה, באו מצאו בספינה והוליכוהו לפני המלך, אמר לו המלך אתה הוא רבי שמעון בן יוחאי, אמר לו הן, אמר לו אתה יודע לרפאות את בתי, אמר לו הן, א"ל ומה תעשה לה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי אני לוחש לה באזנה והיא מתרפאת, אמר לו המלך ומה סימן יש לך, אמר לו באותה שעה היא שוברת כל כלי זכוכית שהן בבית המלך, ולחש לה רבי שמעון בן יוחאי אל אזנה ונתרפאת, ויצאה ושברה כל כלי זכוכית של מלך, אמר לו המלך לרבי שמעון בן יוחאי מה אתה מבקש שאתן לך, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי איני מבקש אלא האגרות שכתבת לבטל הגזירה, וכתוב בהן כל מי שיוליכם יהרג, אמר לו אם כן הוא הדורן של מלך שכל מי שיעשה לו כן פורע בהריגה, אמר לו אין אני פורע בהריגה, אמר לו אני מקבל עלי, מיד צוה המלך וקרע האגרות הראשונות וכתבו לו אחרות, והלכו לארץ ישראל ובטלו הגזירות.

כעת ננסה להבין מתי אירע הסיפור הזה. בעל 'דורות הראשונים' הביא כמה דעות בעניין זה, ובסופו של דבר הסיק שהיה זה בתקופה שנקראה 'שלפי השמד':
 

3. דורות הראשונים (ר' יצחק אייזיק הלוי רבינוביץ, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) כרך ד עמ' 734

בימי אדריאנוס היה להם לבני ישראל גזרות משני אופנים ובשני זמנים שונים. לפני המרידה והמלחמה היו שם גזרות מחוקי המלכות בפתשגן כתב הדת לאסור ולגזור. והם הגזרות על השבת והמילה וטבילת נדה, בהיות אז מבט הממשלה כי יתבולל ישראל בעמים. והם היו לפני המרידה בהזמן אשר גם צוה אדריאנוס לבנות ירושלים מחדש עבור בני הנכר ולבנות במקום המקדש היכל לשקוץ משומם, בהאמינו כי על ידי כל זה יעזוב ישראל את דתו ויתחבר אל כל העמים כולם. ועל ידי זה באו אז המרידה והמלחמה ככל אשר כבר נתבארו לנו הדברים במקומם.
ואחרי אשר נלכדה ביתר ונגמרה המלחמה אז היו גזרות לגמרי באופן אחר. לא גזרות של דברים מפורטים על זה ועל זה, כי אם גזרת "והיה לאכול". כי אחרי המלחמה היה דבר מלך שלטון לענוש את בני ישראל להומם ולאבדם בכל אכזריות חמה, לחפקיר חייהם וקנינם, ולבלי לתת להם לקיים דתם, ולמצוא תואנות ליטול חייהם הן להרגם הן לשרפם חיים, ולרדוף אותם כאשר ירדוף הקורא בהרים.
...אבל בכל זה אי אפשר להאריך לעולם דבר צלמות ולא סדרים במדינה שלמה. ואחרי עבור עוד איזה שנים הכירו הרומיים עצמם כי כבר דוכאו היהודים עד עפר, וכי ההכרח לבלי להחריב את המדינה לגמרי, ויחלו לשוב להביא איזה סדרים בארץ. והיהודים החלו לאט לאט לשוב למקומם, ואז היה ימי שלפי השמד. ודבר שלפי השמד לא היה לא כתב הדת לטובת היהודים, ולא השקפה עליהם לטובה... כל מה שנשתנה עתה לטוב היה רק זה כי ראו הרומיים כי לטובתם עצמם נדרש להחליף את הפאליטיק הכללית במדינה... והן באמת הדברים אשר נאמרו איזה שנים אחר זה בשבת דף לג: "דיתבי ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור' שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקים להושיב בהן זונות. מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס"... וגם דברי ר' יהודה וגם דברי ר' שמעון אמת...
ובני ישראל החלו להתלקט, וגם לצאת לפעלם ולעבודתם בבית ובשדה, והרומיים החלו להשיב הסדרים וגם לקומם הריסות הערים ויתקנו שווקים בערים וחוצות ויתקנו גשרים וישיבו להם המכס ויתקנו נם מרחצאות וכו'. אבל אם נתבטלו הרדיפות הכוללות והשמד הכללי מעצמם בהתחלף הפאליטיק הכללי בארץ יהודה, לא נתבטלו מעצמם חוקי אדריאנוס מלפני המלחמה, לפי שהם באו בתור חוקי הממשלה ובכתב הדת.
ודבר שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושלא לתת להנשים לטבול, הדברים האלה לא יכלו להתבטל מעצמם, מפני שבשעתם באו בפתשגן כתב הדת, ורק דבר מלך, שלטון מפורש יכול לבטלם. ואף כי בהמיר ארץ בכלל, לא שמו הרומיים לב כל כך גם להחוקים האלה של אדריאנוס, אבל כל זמן שלא נתבטלו בפירוש היו עוד בכלל חוקי הממשלה, וכל שר ושופט יכול אם ירצה להדיח הרעה על ידם. כי על כן החליטו חכמי התורה אז באסיפתם באושא להשתדל ברומי אצל הקיסר לבטל את הגזרות האלה.
ותחילה הלך על זה ר' ראובן בן איסטרובלי, וכאשר לא עלה הדבר בידו אז שלחו את ר' שמעון בן יוחאי. ומפני שהיה זה בשלפי השמד אשר אך זה מקרוב נתבטלו הרדיפות הכוללות בארץ יהודה והשמד הכללי, על כן ללכת עתה לרומי היה סכנה בדבר, כי ידעו היטב אשר השנאה העזה כמות עוד לא נתבטלה. והננו רואים זה גם מדברי ר׳ ראובן בן איסטרובלי כי תחת אשר בדור הבא היו יהודה בן שמוע וחביריו יכולים לטעון "אוי שמים ולא בני אב אחד אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון וכו'", היו דברי ר׳ ראובן בן אסטרובלי "מי שיש לו אויב יעני או יעשיר" וכו' כי שנאתם לבני ישראל היתה אז עוד גלויה ובולטת על כל מדרך כף רגל.
...ורק אחרי אשר חפץ ה' בידם הצליח ופעלו אצל הקיסר ברומא לבטל את גזרותיו של אדריאנוס, אך אז החלו לחשוב מחשבות על דבר שיבת שבות המתיבתא והקמת הנשיא.
וכל הדברים הולכים יחד ומבררים את עצמן כי היה דבר המלאכות הזאת לרומא אחרי שלפי השמד, והוחלטה בימי אסיפתם באושא.
וכן באמת נמצא לפנינו מאנטונינוס פיוס פקודה להתיר המילה אצל היהודים. וזה בא על פי בקשת ר' שמעון בן יוחאי בשלפי השמד.

לפי הדברים האלה, השליחות של ר' שמעון נעשתה לפני הסיפור שלו במערה. העובדה שר' שמעון הוא מלומד בנסים, אם כן, איננה קשורה לסיפור המערה אלא לסיפורים אחרים. נביא שתי דוגמאות לאותם נסים שר' שמעון מלומד בהם:
 

4. שיר השירים רבה פרשה א אות ב

ד"א נגילה ונשמחה בך, תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, אמר רבי אידי מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין אמר להון חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה, הלכו בדרכיו ועשו לעצמן י"ט ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך, מה עשתה היא לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא, בחצי הלילה ננער משנתיה כיון דפג חמריה אמר לה בתי היכן אני נתון אמרה ליה בבית אבא אמר לה מה לי לבית אביך, אמרה ליה ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך, הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו ללמדך מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות, והרי דברים קל וחומר ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה עאכ"ו.
 

5. מדרש תהלים מזמור צב

אמר ר' יחזקיהו בשם ר' ירמיה מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי דאזל להודנקי, ואתא טעין (=הלך להודנקי וחזר עשיר). כי אתא, על גבי ר' שמעון בן יוחי, והיו התלמידים רואין את הריוח שהרויח, והיו מצירין על עצמן. מה עשה ר' שמעון? נסב לתלמידיו ונפק עמהון להדא בקעתא, ואמר לבקעה: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב, ונתמלאה. אמר לתלמידיו: כל אחד ואחד יטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים, אלא הוו יודעין שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרן של עולם הבא הוא נוטל, כיון שראו כך התחילו אומרים "כי שמחתני ה' בפעליך במעשי ידיך ארנן".

הנקודה המהותית שאותה נותר לנו לברר היא ההקפדה של ר' שמעון על ר' אלעזר בר' יוסי. הרי משמע שהוא רק רמז בשקט את התשובה, והוא לא התחצף ולא אמר משהו שר' שמעון מתנגד אליו, ומדוע היתה הקפדה כל-כך קשה? האם לא היה ראוי למחול על כך?

ר' חיים שמואלביץ אמר על כך שצריך להבין שכשאדם מורה הלכה בפני רבו לא מדובר רק בחוצפה כלפי הרב, אלא בערעור כל עיקרי האמונה:
 

6. שיחות מוסר (ר' חיים שמואלביץ, המאה ה-20, ליטא וירושלים) תשל"ב מאמר סא עמ' רס

פירש רש"י: הואיל והורית לפני - אל יחזור כו'.
יש לנו להתבונן בחומר העוון של המורה הלכה בפני רבו. אמנם יש כאן פגיעה ברב, אך מה טעם ענוש הוא בעונש חמור כל כך?
ועוד קשה שהרי אמרו 'כל שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" (שבת קמט, ב), אם כן מן הראוי שימחל לו, כדי שלא יהיה בכל 'מי שחבירו נענש על ידו'?!
ונראה שעונשו של המורה הלכה בפני רבו חמור, משום שאין זה משום כבוד הרב בלבד, אלא שהוא מבטל את מעלת ה"זקנים", שיש לכלל ישראל, וכמו שאמר ר' עקיבא נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם, שרק כשישראל נשמעים לזקנים, נחשב שיש להם זקנים. אבל כשכל אחד מורה הלכה לעצמו - בטל כח השפעת הרב, וע"י כך מאבדים כלל ישראל את זקניהם, ויבואו לידי "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", ואז אין, ח"ו, לישראל קיום. לכן אין לרב למחול למי שהורה הלכה בפניו, כיוון שאין העונש משום כבודו, אלא משום קיום ישראל.

ואולם, תשובה מעניינת ששופכת אור על הסוגיה ניתן לראות ע"פ דברי המדרש, שאומר שבאמת היתה מחלוקת בעניין זה בין ר' שמעון לבין ר' אלעזר בר' יוסי. שניהם למדו את העובדה שדם השרץ מטמא מבשרו מכח הפסוק (ויקרא יא, כט): "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ". השאלה היא האם הלימוד הוא מהאות ה"א של המלה "הַטָּמֵא" – כפי שסובר ר' שמעון, או מהאות וא"ו של המלה "וְזֶה", כפי שסובר ר' אלעזר בר' יוסי:
 

7. בראשית רבה פרשה ס אות ח

א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רשב"י אומר טמא הטמא ר"א בן יוסי אומר זה וזה,

על סמך המדרש הזה הסביר ה'נתיבות עולם' בשם ר' בצלאל הכהן את הגמרא שלנו:
 

8. נתיבות עולם (ר' צבי הירש קצנלבויגן, המאה ה-19, פולין) עמוד 210

ונראה לי על פי המדרש רבה והתוספות דמנחות הנ"ל דר' שמעון לא דריש וי"ו בכל דוכתא יעו"ש, ומשום הכי נפקא ליה באמת לרשב"י במדרש רבה הנ"ל מה"א דהטמא, אבל ר' אלעזר בר' יוסי דריש וי"ו, וכשנשאל בפניהם והשיב ר' אלעזר בר' יוסי מן הוי"ו דוזה, כמ"ש במד"ר הנ"ל, ולכן קאמר בש"ס דעיקם פיו, כלומר שהשיב דמריבויא דוי"ו נפקא ליה הכי, והוצרך לעקם פיו ושפתיו בדברי תשובתו זאת, דבומ"ף מן השפתיים הם, אבל רשב"י הקפיד עליו בזה דאיהו לא דריש וי"ו בכל דוכתא, ולהכי קאמר ליה מעקימת שפתיך כו', ר"ל דלר"ש דמה"א דהטמא נפקא ליה אין צריך בזה לשום תנועה, וכ"ש לעקימת שפתיים... וזה שאמר מעקימת שפתיך ניכר כלומר דאתה דורש ווי"ן ובאמת אין צריך לזה שום עקימת שפתיים דמה"א נפקא ליה לר"ש הכי, וכדפליגי ר"א בר' יוסי ור"ש באמת בזה גם במדרש רבה הנ"ל.
ויש לבאר עוד ע"פ המד"ר הנ"ל מאי דנשאלה שאלה אחת לפניהם לעת כזאת שהיו טרודין והולכין בדרך ובצער כו', ועיין תוספות כריתות טו ד"ה שהלכו שכתב להודיע שבחן שאע"פ שהיו טרודין היו עוסקין בדברי תורה ע"ש, וכאן לכאורה אין שייך זה כל כך, ועוד דעכ"פ אין עניין כלל לשאלה זו באותו הזמן דוקא.
ולהבין דברי חכמים בזה, נ"ל בעז"ה ע"פ המד"ר הנ"ל דאמר רב אחא התם יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים וכו' ודם השרץ כו' וע"ש. וע"פ זה נראה לי דאותה שאלה נשאלה אז לפני ר' שמעון להפיס דעתו ע"י זה אח"כ, דבההוא עובדא אמר התם שיצא לקראתו כו' ובכה ר' שמעון ואמר ומה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלוש פעמים ואני לא פעם אחד כו' ע"ש. ולמען הפיס דעתו של ר' שמעון בזה שלא יהיה כקורא תגר ח"ו הראו לו מהשמים בתחילה שלא יצטער כל-כך, אח"כ נשאלו אז על דם השרץ כו' שהוא מגופי תורה, ולא נפקא ליה רק מה"א...
וא"כ עכ"פ מפרשתו של אליעזר ומדם השרץ יש לנו ללמוד דגם עבדי האבות ושפחתם ודאי גדולים יותר במעלה יותר מן הבנים, ובזה ינוח דעתו של ר' שמעון שלא להצטער על האי עובדא דלא יצא אז מלאך לקראתו.