יאהב את התוכחות
תמיד כח ע"א
"אמר רבי חייא בר אבא: כי מטי רבי יוחנן בהא מתניתא אמר הכי, אשריהם לראשונים שאפילו על אונס שינה עושין דין".
וקשה,
וכי משובח האיש המכה על חזהו של חברו?!
הניחא בדבר שאדם מקפיד ומהדר בעצמו, אולם במה שבחם של הראשונים אם מכים הם את חבריהם ושורפים בגדיהם?
אלא שבמסכת ערכין דף טז ע"ב אמר רבי טרפון: "תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך".
לא בכל דור יש אנשים המסוגלים להפיק תועלת מהתוכחה. ובמקום להפיק תועלת, הם רק מוסיפים רוע. וזו בדיוק כוונת דברי המשך הגמרא כאן: "תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות". מדובר פה ב"דרך", לא רק במידה טובה. שכיון שאין אדם יכול לשפר את כל דרכיו בכל עת, יאחוז במידה אחת – לכשיוכיחוהו, בין בצדק ובין לאו, בין באהבה ובין בשנאה, ינצל זאת כהזדמנות להתמקד ולשפר את דרכו באותו עניין. ומתוך כך יצליח לבחון את כל מעשיו ולתקנם.
ובהמשך הגמרא שם בערכין דף טז ע"ב אמר רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
פעמים שהפגם הוא בצורת התוכחה.
ובמסכת יבמות דף סה ע"ב אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: (משלי ט, ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ".
הלכה איפוא שבמקום שהתוכחה לא תמלא את יעודה מכל סיבה שהיא, עדיף שלא לאומרה כלל.
מעתה מבואר, שאם אחזו בהנהגה זו של של הכאה ושריפה שהיא בלא רחם כביכול, בהכרח הוא שהמוכיחים עשו זאת נכוחה ולשם שמים בלבד, וגם הלוקים ראו בעין טובה את התועלת הרבה שבהנהגה זו, (ולקחו את זה בסבבה, כלשון צעירי הדור). שאילו היתה באה תקלה מתחת ידם, כדוגמת מעשה בר קמצא, היו מיד חדלים מכך, כשם שבגלל תקלה תיקנו את הפייס, בהמשך הגמרא בעמוד דידן.
וראה עוד:
על תוכחה נכונה.
על חינוך באופן נכון.
