הדרך הישרה
תמיד כח ע"א
"תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות".
קשה, הכיצד סותר רבי את דבריו במסכת אבות ב משנה א (הובא גם במסכת נדרים דף כב ע"ב): "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם"?
על קושיה זו השיב המפרש למסכת תמיד: "הרבה דברים צריך לו לאדם לבחור, אלא הכי קאמר: איזוהי דרך אחת מדרכים הישרים שיבור לו האדם".
כעין זה כתב גם הבאר שבע, שבאבות תנא ושייר.
אך הקשה המהרש"א: "והוא דחוק דמאי קאמר "וי"א יחזיק באמונה כו'" דהא ת"ק נמי סבירא ליה דיש דרכים ישרים הרבה". כלומר שאם רבי עצמו כתב דרכים שונות, אין מקום להביא דרך נוספת בלשון י"א, כאילו מחלוקת יש כאן.
עוד קשה ממסכת אבות ב משנה ט: "אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם", וכל אחד בירר לו דרך אחת דוקא, והמשיך להחזיק בה אפילו אחר חוות דעת רבם.
קל וחומר שכך הדברים בלשון "דרך ישרה שיבור לו האדם", יבור הוא יברור – דרך אחת דוקא מתוך דרכים רבות.
אלא יש לפרש שמדברי רבי פה מתבארים דבריו באבות. דרך שהיא תפארת לעושיה – שיעשה כרצון שמים, יחד עם תפארת לו מן האדם – רצון בשר ודם. והיינו שינצל את התוכחות שיוכיחוהו בשר ודם, וישתדל למלא את רצונם.
ומרויח בזה רווח כפול.
מצד עצמו יש בכך מעלה, ככתוב (משלי ג, ד) וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. וכדברי רבי חנינא בן דוסא במסכת אבות ג משנה י: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו".
ועוד, שבעזרת חבריו מרויח הזדמנות ומנוף לעליה גם בענינים שבין אדם למקום, במקום ובזמן שאילו היה לבדו לא היה עולה על לבו רעיון להאזר במאמץ לקנות את אותן המעלות.
