הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "חד אמר..."

מעילה לא ע"ב

"לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: משום בזיון קדשים, וחד אמר: משום דמהלך בחוקי העמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו דכפתיה בשיראי, אי נמי - בהוצא דדהבא."

1.
הרב מרגליות כתב ספרון שלם "שם עולם" על המחלוקות בש"ס בסגנון של "חד אמר" "וחד אמר", ושם הוא מביא בשם הרדב"ז, שהצד שהוקדם מתאים לאמורא הראשון [ושם, בעמוד צ מזכיר את סוגייתנו ללא תוספת הערה]. לפי שיטתו הנ"ל יוצא שרב הונא אומר: "משום בזיון קדשים".

2.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה י:

כמעשה תמיד של שחר כך מעשה תמיד של בין הערבים, והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות, ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן, וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב.

השגת הראב"ד:

כמעשה תמיד וכו' עד שלא יחקו את המינין. א"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאיבריו ובגמ' דתמיד מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו.

הרמב"ם פוסק כדיעה השניה בגמרא וכנראה זוהי דעתו של רב חסדא [לפי שיטת הרב מרגליות שהאמורא המובא שני הוא בעל הדעה השניה].

3.
ומתעורר קושי מפני שהכלל הוא שבמחלוקת בין רב הונא ורב חסדא – הלכה כרב הונא.

4.
[ישנן סוגיות בש"ס שאחרי שהגמרא מביאה את מחלוקת האמוראים בלשון הנ"ל היא פושטת מסוגיות אחרות איזה אמורא אמר כך ואיזה אמורא אמר אחרת].

5.
ולכן נראה אולי לומר שכוונת הגמרא כשאומרת "חד אמר" "וחד אמר" בלי להזכיר את שמם של בעלי המחלוקת ללמדנו, שאין הלכה במקרה זה לפי כללי הפסיקה שבין האמוראים - רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא דרבו דרב חסדא הוה.

6.
ובכל זאת מדוע הרמב"ם פסק כדעה השניה "שלא יחקו את המינין"?

7.
כסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה י:

... ופסק רבינו כמ"ד משום דמהלך בחוקי המינין שהוא טעם יותר כולל ולחומרא. ומ"ש וכך היתה עקידתו וכו' עד שיהיו נשחטין כנגד השמש. פרק ד' דתמיד (שם):

משמע אולי מה"כסף משנה" שהמשמעות של הביטוי "חד אמר... וחד אמר..." הוא, שאין להכריע בין שתי הדעות [ודומה לדברינו לעיל], ולכן יש להכריע על פי כללי הספקות, והרמב"ם פסק לחומרא. ומשמע ממנו, שהנימוק השני בגמרא הוא ה"חומרא" [ויש לדון בזה].

8.
כמו כן משמע מהדברים לעיל שאת הביטוי "חד אמר... וחד אמר..." כתב "עורך הגמרא", למרות שהוא ידע בוודאות מי אמר כל היגד!