חתימה בשיר / הרב דוב ברקוביץ

תמיד לג ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

סיומו של סדר קודשים בשירי הלווים רומז למשמעותם החורגת מגבולות המקדש. מטרתם לגלות את שם ה' ולהכיר בו כשורש הבריאה גם לאחר החורבן

בימים אלו מסיימים לומדי הדף היומי את סדר קודשים. במשך יותר משנה עסקנו בסוגיות מורכבות שחלקן הגדול אינו בר יישום לצערנו. למרות זאת, התוודענו פעמים רבות ליסודות הקיומיים של עבודות המקדש החיוניים לחיי הנפש של הפרט והחברה גם היום. ראוי לקראת סוף המסע הארוך והמרתק לעמוד על נקודת השורש של הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). אשתמש לשם כך במשנה האחרונה של מסכת תמיד (ז, ד), משנה המוכרת לרבים בשל היותה נדבך קבוע בתפילת מוסף בכל שבת.
 

שיר מאוחר

לקראת סוף המסכת המתעדת את העבודה היומיומית שבמקדש, מפרטת המשנה את הלכות השיר:

הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִויִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים [את הפרק המתחיל במילים, וכן בכל הימים] "[לְדָוִד מִזְמוֹר], לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד).
בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים "[שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח]. גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱ-לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ" (שם מח).
בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים, "[מִזְמוֹר לְאָסָף], אֶ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל, בְּקֶרֶב אֱ-לֹהִים יִשְׁפֹּט" (שם פב);
בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים, "אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (שם צד);
בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים, "[לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף]. הַרְנִינוּ לֵא-לֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב" (שם פא);
בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים, "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (שם צג);
בַּשַּׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים, "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (שם צב), מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבוֹא לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.

ניסוך היין על גג המזבח היה העבודה האחרונה שהשלימה את הקרבת התמיד. עבודה זו העשירה את הקרבן וביטאה את שלמות הנפש ואת השמחה שבמפגש הקבוע בין העם לשוכן בקודש. על כך מספרת המשנה, "שחה (התכופף הכוהן) לנסך, והניף הסגן בסודרין (כדי להודיע ללויים המשוררים שעל הדוכן על יד המזבח, ולעם שהתכנס בעזרה), והקיש בן ארזא בצלצל (ולויים אחרים בכלי נגינה אחרים), ודיברו הלויים בשיר".

אירוע זה היה רגע שיא בעבודת התמיד. המשנה ממשיכה לספר שכל פרק שהיו הלויים שרים היה מחולק לשלושה (יש להניח שההלחנה שיקפה את החלוקה הזאת), ובין כל חלק וחלק כוהנים תקעו תקיעה ותרועה בחצוצרות. בכל פעם שבו נשמעה קול התקיעה, העם שהתכנס בעזרה היה משתחווה לפני השכינה. דווקא השיר הוא שהיווה מסגרת לקבלת מלכות שמים בפישוט ידיים ורגליים על קרקע העזרה.

מיד אחרי התיאור המרגש הזה מסיים רבי, עורך המשנה, שחי כמאה ושלושים שנה לאחר החורבן, את המסכת במילים: "זֶה הוּא סֵדֶר הַתָּמִיר לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן". תמוהה היא העובדה שדווקא אחרי מה שנראה כסיום המובהק של תיאור העבודה בחר רבי לערוך את המשנה המפרטת את השיר של "כל יום". האם השיר לא היה חלק מ"סדר התמיד"? למה לא שיבץ רבי את המשנה עם תיאור מקום השירה והניגון בעבודה בשעת ניסוך היין, ועם התקיעות וההשתחוויה שהיוו חלק כה מרכזי בביטוי ההתקשרות בין העם לה'?
 

המשכת שם ה'

אחת התכונות המיוחדות של פרקי השיר ששרו הלויים היא שבכל פרק ששרו, שם ה' מופיע בצורותיו השונות כבר בפסוק הראשון, או לאחר כותר הפרק בפסוק השני, ובדרך כלל יותר מפעם אחת. על רקע זה יש לראות את פרקי השיר כהכרה בהופעת השכינה בקודש הקודשים וכהתגלמות תיאור המקדש עצמו כ"מקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (דברים טז, ב – ובעוד מקומות בספר דברים). יש לזכור שניסוך היין והשיר והניגון שליוו אותו באו ב"סדר העבודה" מיד אחרי ברכת הכוהנים, שבה הם קיימו את הציווי הא-לוהי, "ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם" (במדבר ו, כז).

ועוד - בפרק האחרון של מסכתנו מוזכר עניין שרבים אינם מודעים לו. בכל יום נאמר שם ה' בברכת הכוהנים שעל יד המזבח במפורש, לא רק על ידי הכוהן הגדול בעבודת יום הכיפורים: "וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם בְּרָכָה אַחַת (מ"יברכך" עד "שלום" ללא כל הפסקה כפי שאנו נוהגים); אֶלָא שֶׁבַּמְדִינָה (מחוץ לירושלים) אוֹמְרִים אוֹתָה שָׁלשׁ בְּרָכוֹת (כמנהגנו, בהפסקות), וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּיוֹ (כפי שאנו אומרים אותו, כאילו כתוב א-ד-נ-י)".

מרכזיותה של אמירת השם בעבודת המקדש בברכת הכוהנים – השראת השם ל"ברכה" ו"לשלום" בקרב העם כתוצאה מעבודת התמיד – השתקפה בשיר הלויים. חוץ מהעובדה ששם ה' באחת מצורותיו נוכח בהתחלת כל אחד מהפרקים, פרק צב בספר תהילים, השיר של יום השבת המסיים את פרקי השיר, מדגיש את כל אשר כלול בפתיחות הפרקים ששרו הלויים במשך השבוע: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון" - עיקר "הזמר" הינו גילוי "שמך העליון".

כל הדברים הללו רק מעמיקים את התמיהה על אודות עריכת מסגרת ה"שיר של יום" אחרי סיום "סדר התמיד" ולא כחלק ממנו.

נדמה שרבי ביקש לקבוע בכך שלפרקי השיר משמעות שאינה מצטמצמת למקדש, ושהם ילוו את עבודת היהודי היומיומית גם בזמנו, לאחר החורבן – כפי שנקבע לדורות. זאת כדי להמשיך ולקיים את גילוי "שמו העליון" בקרב עם ישראל גם לאחר החורבן.

למדנו לפני כשבע שנים בלימוד מסכת ברכות שאחת ממטרות הסנהדרין לאחר החורבן, בהתקנת תפילות וברכות קבועות, הייתה אמירת שם ה' על ידי כל יהודי באופן קבוע מדי יום ביומו, כדי להמשיך ולקיים את אמירת השם. וגם אם אמירה זו בנסתר היא, כאילו כתוב השם א-ד-נ-י, גם פניית ה' אל עמו אחר החורבן הינה מתוך הסתר פנים משלו, ובכל זאת ימשיך להשרות בישראל "ברכה" ו"שלום". והנה בחר רבי לסיים את מסכת ברכות (ט, ה) כאשר הוא מספר ש"הִתְקִינוּ (חכמי הסנהדרין) שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם". זאת כדי לקיים גם בצורה ההיא את השראת ה"שלום" בגילוי השם אחרי חורבן הבית, ולהשרות ברכה בקרב העם כפי שבועז מבית לחם יהודה עשה זאת בברכת פועליו בשדהו.
 

מקור החכמה

במשניות האחרונות של מסכת קינים (בכתבי יד של המשנה, זהו סיומו האמיתי של כל סדר קודשים), חוזר רבי באופן מפתיע לענייני כלי הנגינה שבבית המקדש. הקשר הדיון שם הינו הסתבכות של אישה יולדת בנדרה. האישה הייתה חייבת לכתחילה להביא קן של שני ציפורים, ובגלל צורת נדרה המיוחדת וטעות הכוהן המקריב, היא חייבת להקריב שבע ציפורים.

בעקבות קביעה זו השווה רבי יהושע בן חנניה את מצב האישה שהתגלגל מעבר לצפוי לבהמה שכשהיא חיה, "משמיע קול אחד (מגרונה), וכשהוא מת קולו שבעה". ומסביר: "כֵיצַד קוֹלוֹ שִׁבְעָה? שְׁתֵּי קַרְנָיו [נעשות] שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת (שופרות); שְׁתֵּי שׁוֹקָיו, שְׁנֵי חֲלִילִין; עוֹרוֹ לְתוֹף, מֵעָיו לִנְבָלִים, בְּנֵי מֵעָיו לְכיִנּוֹרוֹת". מבחינת תוכני העריכה אין קשר ענייני בין דברי רבי יהושע לדיון בענייני קיני יולדות. לכל היותר הם נראים כדברים המעוררים חיוך ולא יותר. אלא נדמה שרבי רצה לסיים את סדר קודשים בחזרה לאזכור עבודת השיר והניגון. למה?

המשנה הבאה אחרי דברי רבי יהושע והמסיימת את סדר קודשים עוסקת בפן מיוחד של חכמת אדם:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב, כ). אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה אֵינָן כֵּן, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, דַּעְתָּן מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (שם, פסוק יב).

כשם שהכבש כשהוא מת "מרבה קולו" על ידי עשיית כלי ניגון מאבריו לעבודת הלויים, מה שיגלה את "שמך העליון" בעולם - כך ככל שמזקינים זקני תלמידי חכמים, שעה שגופם נחלש והם מתקרבים ליום מותם, הם מרבים בחכמה ובתבונה, המהוות גם הן כלים לגילוי שם ה' בעולם. מבחינה זאת השיר שהיו הלויים שרים בבית המקדש וצמיחתו הרוחנית של האדם בחכמה לאורך חייו הינם שני ענפים של מציאות אחת.
 

גילוי השורש

רבותיו של רבי ניסחו בהרחבה מסוימת את הדברים שעורך המשנה ניסח בקיצור וברמז:

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים? "לה' הארץ ומלואה" - על שם שקנה (שיצר), והקנה ושליט בעולמו; בשני מה היו אומרים? "גדול ה' ומהולל מאד" - על שם שחילק מעשיו (בקביעת רקיע בין מים למים) ומלך עליהן; בשלישי היו אומרים? "א-להים נצב בעדת א-ל" - על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו; ברביעי היו אומרים? "א-ל נקמות ה'" - על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן; בחמישי היו אומרים? "הרנינו לא-להים עוזנו" - על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו; בשישי היו אומרים? "ה' מלך גאות לבש" - על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן; בשביעי היו אומרים? "מזמור שיר ליום השבת", ליום שכולו שבת.

בחיבור בין דברי הרב, רבי עקיבא, ודברי תלמידו, רבי יהודה, ותלמיד תלמידו, רבי, מתבררת התמונה המלאה של עבודת השיר כמביעה את יסוד קיומו של מקדש ה'.

בשיר מכיר האדם ששורש החיים בבריאה כולה הוא ה' ושהוא ממשיך למלוך על כל מעשיו. מתוך התבוננות ביש הנברא האדם נחשף לעומק חכמתו של הבורא. מפגש האדם עם שורש החיות של היש דרך התורה הנמצאת בלב לבו של קודש הקודשים מקנה לו את יכולת ההכרה בחכמה זאת וההעמקה בה.

למלכות ה' בעולם יש מגמה ומטרה אשר מתגלמת בתפקיד העם שבו בחר ה' ובהבדלה בינו לבין עובדי עבודה זרה. מיצוי המגמה במלכות ה' הנו "יום שכולו שבת ומנוחה", יום של מימוש "הברכה" ו"השלום".

הפרק המתאר תהליך זה והפותח במילים "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" מתאר גם את הכרת המלכות, "מה גדלו מעשיך ה'", את עקירת הרשעים, ובסופו של דבר, את אותם הזקנים שחכמתם מהווה כלי לגילוי נוסף של השם: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ה', צורי ולא עולתה בו" - כמו שרבי בחר לסיים את סדר קודשים.