בין אדם לחברו מול בין אדם למקום – מבט ארץ ישראלי (בראי התלמוד הירושלמי)
מאת: הרב אברהם בל"ס
סוטה ב ע"א
המשנה בפרק א' של מסכת סוטה קובעת שאישה סוטה שמובאת לפני בית דין לאחר קינוי וסתירה מאיימים עליה שתודה שהיא זינתה ולא תשתה מן המים המאררים, שכן אם האישה אומרת שהיא טהורה משקים אותה מים מאררים, מים הבודקים אם היא אכן צודקת או לא השאלה היא מדוע בית הדין מפחיד אותה, הרי ישנה אפשרות שהאישה הסוטה היא טהורה.
התלמוד הבבלי מביא ישר לאחר משנה זו ברייתא שאכן אומרת שפונים אל האישה לא רק מתוך איום, אלא אומרים לה באותה הזדמנות גב' אם את טהורה שתי ואל תפחדי. התלמוד הבבלי מציב את הברייתא כסותרת את המשנה. בברייתא כתוב שאומרים לאישה שאם היא טהורה שתשתה ולא תפחד, ואילו במשנה לא מעלים אפשרות כזו. מסבירה הגמרא ואומרת שאין כל סתירה ישנם כאן שני שלבים. השלב הראשון הוא השלב בו האישה מגיעה לבית הדין. בשלב זה רק מאיימים עליה ואומרים לה שתודה ולא תשתה. לאחר שלב זה מכינים את המים המאררים, פעולה שכוללת גם מחיקת קלף שבו רשום שמו של הקב"ה. לאחר שלב זה קודם שהאישה שותה בית הדין פונה אליה ומציג בפניה שתי אופציות. אם את טמאה תודי ואל תשתתי, ואם את טהורה תשתתי ואל תפחדי.
מדוע בפעם הראשונה לא מציעים בפני האישה את שתי האופציות אותם מציעים בפעם השנייה. התשובה לכך היא שהתלמוד הבבלי עושה את כל המאמצים שהמגילה לא תמחק. האפשרות שאם האישה לא תודה תגרום למציאות בה אנו מוחקים את שם השם גורמת לבית הדין להיות הרבה יותר נוקשה ביחסו לאישה הסוטה.
גם התלמוד הירושלמי (סוטה א, ד) מביא ברייתא זהה האומרת שמעלים בפני האישה את שתי האפשריות – האפשרות שהיא טמאה, והאפשרות שהיא טהורה. ההבדל בין שני התלמודים הוא שהתלמוד הירושלמי אינו מציב את הברייתא כסתירה למשנה. לדעת התלמוד הירושלמי המשנה הציגה רק מחצית מן התמונה, והברייתא משלימה את כל התמונה. לדעת הירושלמי אין כאן קושיה ותירוץ. כבר בפעם הראשונה אומרים לאישה שאם היא טהורה שתשתה ולא תפחד. בניגוד לתלמוד הבבלי אין התלמוד הירושלמי מפחד כלל ממחיקת המגילה.
יתר על כן. לאחר שהתלמוד הירושלמי מביא את הברייתא, שכאמור מציגה את התמונה במלואה הוא מביא סיפור ידוע על אישה אחת שהייתה נוכחת בדרשתו של רבי מאיר. פעם אחת האריך רבי מאיר בדרשתו והאישה אחרה לבוא הביתה. בעלה לא הסכים שתיכנס הביתה קודם שתירק בפניו של הדרשן. בסופו של דבר העמיד רבי מאיר פנים שיש לו בעיה רפואית בעין, וביקש מהאישה שתרקק בפניו. רבי מאיר ביזה את עצמו כדי להביא את הזוג למצב של שלום בית. לשאלת תלמידיו אמר רבי מאיר שיש כאן קל וחומר. אם מוחקים את המגילה כדי להביא שלום בין איש ואשתו ובעצם מבזים בכך את כבוד השם, כבוד רבי מאיר על אחת כמה וכמה.
אנו תוהים מדוע התורה דרשה את מחיקת המגילה. מה נושא זה כל כך חיוני בפרשת הסוטה, האם לא ניתן לוותר על נושא זה. התשובה היא שהתורה רצתה ללמד אותנו שהקב"ה כביכול, רוצה שיחזור שלום הבית בכל מחיר. ואם מהלך כמו מחיקת השם יכול לתרום למהלך זה, הרי הקב"ה מוחל על כבודו כדי שיושג שלום הבית. ברגע שאדם מבין אם לא דרך הראש אז דרך הרגלים שנושא שלום הבית הוא נושא כל כך חשוב, כל הזוגיות שלו תראה אחרת.
התלמוד הירושלמי מביא את הסיפור לאחר הברייתא להראות לנו שבנוסף לכך שאנו עושים את כל המאמצים כדי שלא לפגוע באישה, אנו גם עושים כל מאמץ להמחיש לבעל ששלום הבית הוא מעל הכול. לדעת התלמוד הירושלמי מגמת התורה היא שלום ורעות ובראש ובראשונה שלום בית בין איש ואשתו.
המשנה האחרונה של מסכת ברכות מלמדת אותנו שתקנו לשאול את שלום חברו בשם, כלומר פונים אל החבר בשאילת שלום תוך כדי אזכרת שם שמים. כאשר המשנה מביאה את נושא הזה של תקנת חז"ל הם מפנים למקורה של תקנה, גדעון, בועז ובסופו של דבר מביאה המשנה את הפסוק 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. פשט המשנה הוא שעצם שאילת השלום בשם יש בה הפרה של כבוד השם, שכן יש כאן הוצאת שם שמים לבטלה, ודבר זה מותר רק בגלל הכלל של עת לעשות לה'. כבוד התורה נדחה מפני הצורך לחזק את החברה.
התלמוד הירושלמי בשעה שהוא דן במשנה זו הוא מבודד את הפסוק – 'עת לעשות לה' שגם בו הוא עוסק ' מנושא התקנה לשאול את שלום חברו בשם. התלמוד הירושלמי אינו חושש לחלוק על המשנה, מקרה חריג מאוד, כדי לומר ששאילת שלום בשם אינה הפרת התורה. הירושלמי לשיטתו שלא רק שאין כאן הפרת התורה, אלא נושא השלום החברתי והמשפחתי הוא למעשה מגמת התורה.
