הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטוי: "איבעית אימא"

נידה טז ע"א

אלא אימא:
כמין נפל. והא לידע אם זכר אם נקבה קתני! ה"ק: ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה, ואת"ל נפל הפילה - לידע אם זכר אם נקבה.
ואיבעית אימא: כיון דחולדה וברדלס מצויים שם - ודאי גררוהו.

1.
רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ט הלכה יא:

בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אף ע"פ שחולדה וברדלס מצויין שם אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו טהור.

2.
כסף משנה הלכות טומאת מת פרק ט הלכה יא:

בור שמטילים לתוכו נפלים וכו'. פ"ק דפסחים עלה ט' ופרק כל הצלמים (דף מ"ב) ופרק כל היד (דף ט"ו) ודלא כתירוץ שני להחמיר:

מסבירים הפרשנים, שהרמב"ם לא פסק כתרוץ של "ואיבעית אימא" מכיון שהעדיף לפסוק כתרוץ הראשון בגמרא – ולחומרא. כך משמע מה"כסף משנה" הנ"ל. וכן ב"ערוך לנר" [ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רכט]

3.
לגבי סוגיה אחרת:

ים של שלמה מסכת חולין פרק ב:

ונראה בעיני, אף דבשאר דוכתין אזלי בתר לישנא בתרא, ובפרט במילי דרבנן, הכא אזלינן לחומרא, דהני תרי לישני כולה כחד נינהו, מדפתח באיבעית אימא כו' וסיי' באיבעית אימא,
והרא"ש (סימן ב') נמי פסק כן אלא שכתב בסוף, והרי"ף תפס (ל"ק) [לישנא בתרא] לקולא כו',
וא"כ תימא עליו, הלא הוא רגיל נמי לפסוק כלישנא בתרא, כדרך הרי"ף בכל דוכתא, אפי' לקולא, בפרט במילי דרבנן, אלא שדעתו בזה כדפרישית, וסמך על המבינים, ...

יש בדבריו כמה עקרונות:

3.1
כאשר גם ההסבר הראשון וגם ההסבר השני נפתחים בביטוי "איבעית אימא" [הוא לא ממש מתייחס אם מדובר גם בביטוי "ואיבעית אימא" – עם "וו"] הרי ששני ההסברים שקולים בחשיבותם, אבל כאשר רק ההסבר השני מנוסח על ידי הביטוי "ואיבעית אימא" – נחשב כלשון בתרא [אחרון] - כבסוגייתנו. ובזה יש מחלוקת ראשונים. משמע שיש ראשונים [הרי"ף והרא"ש] שסוברים שתמיד הלכה כ"לשון בתרא" - גם לקולא.

בסוגייתנו ראינו שה"כסף משנה" מסביר את הרמב"ם שפסק דווקא כדעה הראשונה ["לישנא קמא"] – בגלל שהיא "לחומרא" [ומדובר בדין דאורייתא ולא בדין דרבנן].