עַם הדומה לחמור
נדה יז ע"א
"אמר ליה רב יהודה לשמואל: ואפילו לפני עכברים?
אמר ליה: שיננא, לא, אלא כגון של בית פלוני - שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם.
ואינהו מאי דרוש? – (בראשית כב) שבו לכם פה עִם החמור – עַם הדומה לחמור".
מציאות כזו – שיש הרגילים לשמש בפני שפחת האשה, עולה גם מדברי המשנה במסכת גיטין ז משנה ד:
"לא תתיחד עמו אלא בפני עדים אפילו עבד אפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה בשפחתה".
כלומר, שקיים חשש סביר שאשה לא תבוש להבעל בפני שפחתה.
וקשה, הכיצד שואלת הגמרא "ואינהו מאי דרוש"? אדרבה, כיון שעשו שלא כדין, לדברי שמואל, מסתבר שכלל לא היו תלמידי חכמים ודרשנים!
אלא שהגמרא ידעה שקיימים חכמים הסוברים את אותה הסברה.
דעת שמואל כאן היא כשיטתו לקמן במסכת נדה דף מז ע"א:
"שמואל בדק באמתיה, ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה.
שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: (ויקרא כ"ה) לעולם בהם תעבודו - לעבודה נתתים ולא לבושה.
שמואל מייחד להן, רב נחמן מחליף להן, רב ששת מסר להן לערבי, ואמר להן: אזדהרו מישראל".
ופירש רש"י: "מייחד להו - שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת. מחליף להן - את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן. לערבי - מפקיר שפחותיו לערביים ונוהג בהן מנהג הפקר".
שמואל סבר שאין להתייחס בזלזול לעבדים ולהחשיבם כחמורים. לדעתו הדרשה "עם הדומה לחמור" האמורה בעבדים (מסכתות יבמות דף סב ע"א; וקידושין דף סח ע"א) עוסקת רק בעניני יחוסם לאביהם.
ואילו רב נחמן ורב ששת שהיו תלמידיו (אגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי אות צ), סברו שהפסוק נדרש לענינים נוספים. וכן בדומה לכך אמרו במסכת בבא קמא דף מט ע"א: "אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות; מאי טעמא? חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא: (בראשית כ"ב) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור".
