אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"השורפן חסיד, הקוברן צדיק"
ביעור הציפורניים בזמננו
נידה יז ע"א
בימים עברו עמד במרכזו של כל בית, תנור גדול שהוסק בגזרי עץ עבים. בימות החורף היה התנור מפיץ את חומו בכל הבית, אך גם בימות הקיץ היה מגיע לידי שימוש, כאשר אפו בו, הטמינו בו את החמין ועוד שימושים שונים, שאחד מהם היה קיומו של מנהג חסידות, הוא מנהג שריפת הציפורניים המוזכר בסוגייתנו. שכן בימים בהם (כמעט) בכל בית היה (כמעט) בכל רגע נתון, מצבור זמין של גחלים, הרי שלא היה דבר קל מלפתוח לרגע את דלת הברזל של התנור, להניח את הציפורניים הגזוזות על הגחלים הלוחשות, ואלו משאיכלו עד מהרה את הציפורניים, זיכו את שורפן בתואר חסיד.
אלא שבינתיים השתנו הזמנים, ואותו תנור ישן כבר אינו נראה באף בית, כשאת מקומו לחימום -תופסים תנורי חשמל שונים, ולבישול - תנורי הגז. אלא שחסרונן של גחלים לוחשות זמינות, מורגש בשעה שבאים לקיים מנהג חסידות של שריפת הציפורניים, מנהג שכמעט שאי אפשר לו להתקיים על ידי שריפה על הגז. לפיכך נשאל הגאון רבה בצלאל שטרן, רבה של מלבורן שבאוסטרליה ובעל שו"ת "בצל החכמה" אם עדיף לשמור הציפורניים למשך תקופה ארוכה עד שאפשר יהיה לעשות שריפה קטנה ולהשליך לתוכה כמות גדולה מהן, או שמא עדיף לנצל המצאה מודרנית אחרת - ולהשליך את הציפורניים לאחר גזיזתם אל האסלה, כאשר לאחר הורדת המים הרי הן נסחפות במבוך צינורות הביוב עד לים. כאשר תורפה של השאלה האם העושה כן נחשב כצדיק הקוברן, או אולי אף כחסיד השורפן - בהנחה שבשריפתן מתכוונת הגמרא לביעורן מן העולם, ולפיכך שטיפתן אל הביוב נחשבת לאיבודן - כשריפה.
הגאון רבי בצלאל שטרן (שו"ת בצל החכמה ב, לה) נדרש לשאלה זו, בעיקר כדי לדון אם שמירת הציפורנים עד שתהא ההזדמנות לשורפן, עלולה להביא לידי תקלה או שמא לא. שכן נחלקו האחרונים עד היכן מגיעה הנזק מציפורן שנפלה - על פי המבואר במסכת מועד קטן (יח, א) שרבי יוחנן היה תולש ציפורניו בשיניו ומשליכן בבית המדרש - שכן אין שם חשש סכנה באשר אין מצויות שם נשים. ואף שעלול להיגרם שתושלכנה מבית המדרש אל הרחוב - בו מצויות נשים, מכל מקום "כיון דאישתני אישתני". ונחלקו האחרונים בגדר שינוי זה, שדעת ה"פרישה" (אורח חיים רמא, ד) שהעיקר להזיזן מהמקום בו נפלו, ולפיכך מי שנפלה ציפורן מידו - יטאטא מייד את המקום כדי שתזוז הציפורן ממקומה ושוב אין חשש שתזיק. אמנם דעת ה"אליה רבה" (רס, ז) שאין די בטאטוא קל של המקום שכן רק אם יוצאות אל מחוץ לחדר בו נפלו - שוב אינן מזיקות. אמנם ב"מחצית השקל" (שם) הביא בשם הפרי חדש, כי אם קצץ הציפורניים במקום אחד על דעת להעבירן למקום אחר, הרי שאותו מקום הוא שחשוב כמקומן - ושם הן מזיקות. ונמצא לפיכך שאם מצניע ציפורנים במקום אחד עד שריפתן, כי אז לדעת הפרישה - אין בכך חשש שכן כבר זזו ממקומן ואינן גורמות נזק, ואילו לדעת הפרי חדש הרי אם ידרוך עליהן מאן דהוא במקום בו הונחו - אף שזזו ממקום קציצתן, מזיקות כיון שזהו מקומן, ואילו לדעת האליה רבה - הרי הכל תלוי אם עדיין נמצאות בחדר בו נקצצו, אם לאו. ונמצא על כל פנים, כי לדעת חלק מהפוסקים, שמירת ציפורניים עד שיתאפשר לו לשורפן, עלולה להביא לידי תקלה.
לעומת זאת - בשטיפתן במים הזורמים עד לים - הרי לכל הדעות אין כל חשש, שהרי גם הזיזן ממקומן וגם הוציאן מביתו - ואף לדעת הפרי חדש שאם התכוון להעבירן למקום אחר - שם הוא מקומם, הלא מכל מקום בין כך ובין כך במקום אליו הן מגיעות אין מציאות שידרכו עליהן, ולפיכך אין בכך חשש, ונמצא כי שטיפתן בדרך זו - עדיפה משריפתן לאחר זמן.
אלא שכל זה בהנחה ששריפתן המבוארת בסוגייתנו עיקרה הוא ביעורן באופן שלא יוכלו להזיק יותר, ברם מביא ה"בצל החכמה" מספר "זכר דוד" (לרבי דוד ברבי מזל טוב ממודינא- וכן כעניין זה בזוהר הקדוש) שעניין שריפת הציפורניים הוא כעניין שריפת קדשים, והרי שיש ענין בשריפתן דווקא. ולפיכך הוא מסיק להלכה ולמעשה כי היכול לשרוף הציפורניים תיכף ומייד לגזיזתן - יעשה כן שבזה מקיים מילי דחסידותא המבוארים בסוגייתנו, על צד היותר טוב. ברם אם אין מתאפשר לו לעשות כן, הרי עדיף שלא ישמרם עד שתתאפשר לו שריפתן, אלא ישטפם בבית הכסא, וכך יצא מיד כל חשש תקלה.
