הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמוראים: ריב"ל ורבי יוחנן
נידה יח ע"א-ע"ב
אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי; מקור, שליא, חתיכה. מקור - הא דאמרן, שליא - דתנן, ...
ותו ליכא? והאיכא תשע חנויות! דתניא: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב.
טומאה - קאמרינן, איסור - לא קאמרינן.
והאיכא, תשע צפרדעין ושרץ אחד ביניהם, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע, ברה"י - ספקו טמא, ברה"ר - ספקו טהור, ובנמצא - הלך אחר הרוב!
טומאה דאשה - קאמרינן, טומאה בעלמא - לא קאמרינן.
והאיכא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: עברה בנהר
והפילה - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן.
מתניתין קאמרינן, שמעתתא - לא קאמרינן.
והא כי אתא רבין אמר: מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא טועה, ולא ידענא מאי תיובתיה, מאי לאו: לא תיובתא אלא סייעתא? לא, דלמא: לא תיובתא ולא סייעתא.
מבנה הסוגיה:
1.
אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי; מקור, שליא, חתיכה. מקור - הא דאמרן, שליא - דתנן, ...
רבי יוחנן קבע שיש 3 מקומות [נושאים הלכתיים] שחכמים קבעו בהם את העיקרון שהולכים אחרי הרוב עד כדי כך, שנעשה כ"ודאי" לעניין דיני איסור והיתר.
2.
ותו ליכא? והאיכא תשע חנויות! דתניא: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב.
טומאה - קאמרינן, איסור - לא קאמרינן.
והאיכא, תשע צפרדעין ושרץ אחד ביניהם, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע, ברה"י - ספקו טמא, ברה"ר - ספקו טהור, ובנמצא - הלך אחר הרוב!
טומאה דאשה - קאמרינן, טומאה בעלמא - לא קאמרינן.
והאיכא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: עברה בנהר
והפילה - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן.
מתניתין קאמרינן, שמעתתא - לא קאמרינן.
אחרי קושיות ויישובים הגמרא קובעת שדברי רבי יוחנן התייחסו רק לדינים ב"מתניתין" [=משנה או ברייתא - דברי תנאים] ולא ל"שמעתתא" – למימרות של אמוראים. כך ממשע מרש"י: "שמעתתא - ר' יהושע בן לוי אמורא הוא ושלשה מקומות דאמר ר' יוחנן משנה או ברייתא הן."
3.
והא כי אתא רבין אמר: מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא טועה, ולא ידענא מאי תיובתיה,
הגמרא מנסה להקשות מדברי "רבין" בשם "רבי יוסי בר רבי חנינא" [שחיו בארץ ישראל], שהם הקשו על דברי ריב"ל מברייתא [בהמשך – בנידה דף כט] שעוסקת ב"טועה", שאינה יודעת מתי ילדה... ו"רבין" לא מבין מה הקושיה,
3.1
המשך הקושיה:
הגמרא מניחה:
מאי לאו: לא תיובתא אלא סייעתא?
משמע ש"רבין" דווקא מביא סיוע מברייתא לריב"ל, וממילא שוב קשה על רבי יוחנן שלא מנה גם את הדין של ריב"ל [שהרי הוא נסמך על ברייתא] [ומכאן גם משמע שגם משמעות "מכללא" נקראת כמפורשת].
3.2
מדברי הגמרא [לעיל בסעיף 3.1] משמע לכאורה, שבכל מקום בש"ס כשמקשים מתנא על אמורא ודוחים את הקושיה ממילא יש ראיה לדברי אותו אמורא.
3.2.1
אבל ברור שאין הדבר כך, ולכן הפרשנים מסבירים בסוגייתנו את ההווא אמינא בגמרא מתוך העניין עצמו כיצד ניתן היה להסיק מהברייתא סיוע לריב"ל, כלומר, מדובר במקרה "חריג". אבל בכל הש"ס בהחלט סביר שדחיית קושיה לא מהווה בהכרח סיוע לאותו חכם.
3.2.2
נראה שמוכח שאמנם מדובר במקרה חריג מהעובדה שהביטוי "לא תיובתא אלא סייעתא" - מופע יחידאי בש"ס - בסוגייתנו
4.
דוחה הגמרא:
לא, דלמא: לא תיובתא ולא סייעתא.
"רבין" התכוון לומר שמאותה ברייתא אין קושיה ואין סיוע לדברי ריב"ל [מבחינה עניינית] - ולכן לא הזכירם רבי יוחנן.
5.
ויש לשאול: מדוע חשוב היה לרבי יוחנן למסור על 3 דינים המבוססים על עיקרון מיוחד בדיני רוב [אמנם הפרשנים מסבירים בכל מקרה מהשלושה במה ה"רוב" כאן מיוחד – בעיקרון – גם נגד חזקה מסויימת]
6.
ונראה לומר: ברור שרבי יוחנן היה מגדולי האמוראים שהיה בתקופת הקישור בין תורת התנאים לתורת האמוראים.
החכמים המוזכרים בסוגייתנו כולם קשורים ברבי יוחנן.
6.1
הראשון ריב"ל.
"רבי יהושע בן לוי" – דור ראשון בארץ ישראל - תלמידו של רבי ורבו של רבי יוחנן.
6.2
לכן נראה לומר: הגמרא ציטטה ממנו מפני שהוא היה רבו של רבי יוחנן, ורבי יוחנן מסר על מקורות שעסקו בדיני "רוב" ולכן שאלת הגמרא התבססה על כך, שהוא היה חייב למסור גם את דברי רבו !
6.3
ועל זה יתכן שרבי יוחנן עצמו ענה "שמעתתא לא קאמינא"
7.
ובהקשר לדברי רש"י שהובאו לעיל בסעיף 2:
רש"י מסכת נדה דף יח עמוד ב:
שמעתתא - ר' יהושע בן לוי אמורא הוא ושלשה מקומות דאמר ר' יוחנן משנה או ברייתא הן.
רבי יוחנן התייחס רק לדברי תנאים ולא לדברי אמוראים – למרות שריב"ל [ועוד חכמים כמו חזקיה ועוד] היה רבו של רבי יוחנן. גם משמע מרש"י שהביטוי "שמעתתא" מתייחס באופן כלשהו רק לדברי אמוראים.
7.1
אבל [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רנה] הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה:
7.2
הקדמת הרמב"ם למשנה:
הפרק השני, במנין החכמים שנזכרו במשנה בגלל מעשה שאירע בזמן אחד מהם, או מוסר שלימד, או דרש שדרש באיזה פסוק. נזכרו במשנה הרבה מן החכמים, לא מפני שנתיחס להם משהו מדיני התורה באסור או התר, אלא נזכרו בגלל מעשה שאירע בזמן אחד מהם, או שלימד מוסר מן המוסרים כגון אלה שנזכרו באבות ונשמר בשמו אותו המוסר, או הדרש שדרש שלא בענין אסור ולא התר ונכתב אותו הדרש בשמו.
ומנין האנשים שנזכרו לפי אחד האופנים שהזכרנו ודומיהם שלשים ושבעה איש. והם, ר' יהושע בן לוי. ר' אלעזר הקפר. ר' אלעזר בן ערך. ר' אלעזר המודעי. יהודה בן תימא. ר' שמעון בן
משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה יב:
[יב] אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמ' (משלי ח) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
לפי הנ"ל יוצא, שריב"ל היה תנא. אם כן, כיצד רש"י אומר עליו "אמורא".
7.2.1
ואם אמנם הוא תנא מה כוונת הביטוי בגמרא "שמעתתא" [שהרי לא נוכל לפרש כרש"י = דברי אמורא]?
7.3
ולכן נראה לומר: דברי תנא שלא נכללו במשנה או בברייתא אלא נאמרו כ"מימרא" נחשבים כ"שמעתתא".
8.
גם לעיל - נידה דף טז עמוד ב: "אמר רשב"י ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן...". דבריו אלה של רשב"י אינם במשנה אלא בברייתא ומוגדרים כ"מימרא" או "שמעתתא".
ולכן גם דברי ריב"ל בסוגייתנו – אע"פ שנחשב כתנא – מכיון שלא הובאו בברייתא או במשנה נחשבים כ"מימרא", או כ"שמעתתא" ["ילקוט ביאורים", עמוד רנה, הערה ד]. ורבי יוחנן בסוגייתנו התחשב רק בתנאים שנאמרו במשנה או בברייתא.
8.1
ויש עוד לומר: רבי יוחנן סובר שאמורא – ובודאי הוא עצמו – רשאי לחלוק על דברי תנא שדבריו נאמרו כ"מימרא" בלבד ולא נכללו במשנה או בברייתא. ולכן לדברים אלה רבי יוחנן לא התייחס בסוגייתנו.
8.2
ואולי ניתן בכלל לומר שרבי יוחנן אמר את דבריו דווקא בשמו של "ריב"ל" וזו היא כוונת הגמרא "שמעתתא" שאמר בשם רבו - וממילא, כאילו שריב"ל עצמו הוא שאומר את הדברים בסוגיה, וממילא אין ללמוד ממנו. אבל לא משמע כך מהמשך הגמרא.
9.
לגבי האמורא "רבין":
הביטוי "כי אתא רבין אמר ר' יוחנן...." 53 מופעים בש"ס - רוב הופעותיו בש"ס. זאת אומרת שרבין היה מעביר את שמועותיו של ר' יוחנן מארץ ישראל לבבל
9.1
אומר ה"יד מלאכי" [אות תרסג – עמ' תעג]:
"אית לן לסמוך על רבין לפי שמצוי לפני ר' יוחנן תמיד ויודע אם חזר בו..."
9.2
לכן הגמרא הביאה את דבריו כדי להקשות על רבי יוחנן, שהרי אם רבין היה תלמידו בודאי גם רבי יוחנן ידע את דבריו.
