סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 781
"שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא"
נדה מב ע"ב
הרמב"ם לא הביא דין זה ששמעתו בוכה הוי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור, בין בהל' נדה [איסורי ביאה] ובין בהל' מילה, ותמהו האחרונים למה השמיט דין פשוט בגמ' ללא חולק בזה [ונודע ביהודה בתש' ח"ב יו"ד סי' קכ, ערוך השולחן סי' קצד סע' נב, משנת אהרן בסוגיין]. ויש שכתב דהרמב"ם בגודל חכמתו בחכמת הרפואה ידע שיתכן גם שיבכה העובר בתוך מעי אמו בלי לצאת חוץ לפרוזדור, לכן ביאר מש"כ הגמ' "צויץ" דהיינו שמוציא קול צלול, וכל עוד הוא במעי אמו קולו עמום כקול הברה, וזמש"כ הרמב"ם בפשיטות דהכל תלוי בהוצאת הראש – דאז ודאי נגמרה לידתו. אמנם יתכן גם לומר שכשהוא ממש בתוך בטן אמו הוא יכול לבכות, ובדרך יציאתו שוב אינו יכול מחמת הלחץ והדוחק – עד שיוצא החוצה ששוב יכול לבכות [שו"ת משיבת נפש יו"ד סי' כב אות לב, הובא בטהרת הבית ח"ב עמ' עג]. ומרן בשו"ע [סי' קצד סע' יב, וסי' רסב סע' ד'] פסק בפשיטות שאם שמעו את התינוק בוכה – נחשב ללידה, הן להל' נדה והן למנין ימי מילה. והרמ"א הוסיף את דברי הראבי"ה ואור זרוע דהיינו רק אם היתה מקשה לילד, אבל אם היתה שומעת אותו כדרכה ולא הרגישה מחושים כלל, והרגישה שלא הוציא ראשו – אין מונים אלא מיום הלידה ועי' היטב בבית יוסף [סוס"י קצד] ובב"ח שם דגם מרן השו"ע מודה לזה, ובספר מכשירי מילה [פרק ג' סע' כג] העיר על לשון הרמ"א 'ויש אומרים' כאילו מחלוקת.
