כתמי ארץ העמים / הרב דוב ברקוביץ

נידה כ ע"א-ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מדיניות ההקלה שבדיני הכתמים שבתלמוד השתנתה לחומרה עם התרחקות עם ישראל מהמקדש. ייתכן שכיום, עם השיבה אל הארץ, דרוש לשוב אל המקור

הסוגיה בסוף פרק שני דנה בהבאת בדיקות דם נידה על ידי נשים לחכמים. בדרך כלל "שאלות" התעוררו בבדיקת "שבעת ימי הנקיים" שאישה סופרת מסוף ימי וסתה עד לטבילה במקווה או בגלל הופעת "כתם" שלא בימי הווסת.

אין במקרא אזכור של ה"כתמים", כתמי דם המתגלים על גוף אישה, על בגדיה או מצעיה. האיסור הינו מגזרת חכמים. כזכור, בעיית הספק במעמדה של אישה, כטמאה או טהורה, עלתה כבר בדפים הראשונים של המסכת, בקשר לקביעת מעמדן של טהרות שנגעה בהן אישה שאי אפשר לקבוע מתי נטמאה. שמאי פסק שרק הטהרות שתיגע בהן האישה לאחר הופעת הדם ייטמאו, בעוד הלל קבע שגם כל הטהרות שנגעה בהן מאז הבדיקה הקודמת יידונו כטמאות, מספק.

אחד ההסברים לשיטת שמאי היה שאישה "מרגשת בעצמה" מתי וסתה מתחילה. כלפי זה הוטחה השאלה – "והרי יש כתמים; האם שמאי אינו מודה שישנו איסור כתמים (המופיעים ללא הרגשה כלשהי)?!" – מעיר אביי, "מודה שמאי בכתמים". גם לשמאי, אם אישה מצאה כתם בגופה או בבשרה, כל הטהרות שנגעה בהן מאז בדיקתה הקודמת יידונו כטמאות.

ההבחנה בין תחילת הווסת שמלווה לעתים קרובות הרגשות פיזיולוגיות ונפשיות לבין מצב הספק המלווה את הופעת הכתם הייתה אחד הגורמים העיקריים לתופעה המיוחדת של ראיית דמים של נשים על ידי גברים זרים המומחים לכך.
 

מגמה להקל

יש פן אחר, שונה לחלוטין, להתייחסות חכמי התלמוד למדיניות הפסיקה בראיית דמים בכלל, ובבדיקת ה"כתם" בפרט.

בפרק השמיני במסכת מפליגים החכמים בחשיבות הפסיקה ל"קולא" בכתמים, וכדברי המשנה (נח ע"ב), "ותולה (מסבירה את הגורם לכתם) בכל דבר שהיא יכולה לתלות". אולי האישה שהתה בזירת שחיטת בהמה או שמצאה כינה בגופה או פצע. יש להשתמש בכל אמתלה כדי לשחרר אישה מספק טומאתה, ולהתיר אותה לחיי אישות עם בעלה.

מסופר על רבי עקיבא ששאל אישה שבאה לפניו ב"שאלת כתם" סדרת שאלות עד שהצליח למצוא פתח לטהר אותה. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה. אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם, שלא אמרו חכמים הדבר (שאישה תיטמא בכתם) להחמיר – אלא להקל, שנאמר, 'ואישה כי תהיה זבה, דם יהיה זֹבה בבשרה' (ויקרא טו, יט) - 'דם', ולא כתם. בכך נקט רבי עקיבא את הכלל הידוע שיש להקל בספק דרבנן, והוסיף שתפקיד מי שפוסק בענייני "כתמים" לטרוח למצוא את הספק שיתיר את הכתם.

המניע המרכזי לקביעת מדיניות זו היה חיזוק הקשר בין בני הזוג, המהווה אינטרס מרכזי בהלכה. כמה דורות אחרי רבי עקיבא מעיד על עצמו רבי אלעזר שהחליט "לראות כתמים" בגלל "ענוותנותו" של רבו, רבי חנינא. כאשר ראה שרבו הכניס את עצמו בעובי הקורה של הפסיקה בראיית דמים כדי לטהר אישה לבעלה, למרות שאפשר היה לו לסמוך על רבנים אחרים, החליט ליטול חלק באחריות הכבדה.

לעומת רבי חנינא ורבי אלעזר היו חכמים שנרתעו מלהבחין בין דם לדם ולהכריע לגבי חייהם האינטימיים של בני זוג. הגמרא מציינת כמה סיבות לכך:

- ההבדלים שבין גוונים שונים של הפרשות עשויים להיות דקים ביותר. היכולת להבחין בין דם טמא לדם טהור מחייבת מומחיות וניסיון רב - ידע מסוים בפיזיולוגיה של האישה והכרת הצמחים והחפצים המוזכרים בגמרא המהווים בסיס להכרת גוני צבע שונים.

- כבוד כלפי חכמים המוכרים כבעלי סמכא בראיית דמים.

- ראיית דמים טומנת בחובה הכרעה בעניין חמור במיוחד, היות שטעות עלולה להביא בני זוג לעבור בשוגג על איסור שיש בו עונש כרת.
 

התרחקות מן השורש

הרתיעה מהאחריות שבראיית הדמים מובנת. אך יש לזכור שבסופו של דבר מדובר בדין דרבנן, גם כאשר מדובר בוודאות בדם. שהלא לפנינו ספק - שמא יצא מהרחם שמא לא – וספק דרבנן לקולא.

בפירושו למשנה תורה של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, ט, א) חידד רבי יוסף קארו נקודה זו. בכל כתם ישנם שני ספקות – "ספק מגופה בא ספק שלא מגופה; ואם תמצא לומר מגופה, ספק מן הרחם ספק שלא מן הרחם". והלא במצב זה יש תמיד לפסוק לקולא?! תשובתו העיקרית היא "החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור הוא".

מגמה זו במדיניות הפסיקה הביאה לשינוי דרמטי בהיסטוריה של ראיית הדמים. המשנה קבעה (יט ע"א) "חמישה דמים טמאים באישה". הגמרא הסבירה שמראות הדמים הם בעצם רק ארבעה, כולם גוונים של אדום, והחמישי, השחור, הוא דם אדום שהתייבש. חכמים שונים הציעו חפצים מוכרים לשם זיהוי גוני האדום השונים שהוזכרו במשנה: הדם הראשון שיוצא בשחיטת שור, דם ציפור, דם האצבע הקטנה שביד, הצבע שנוצר כאשר נשפכים מים על אדמה מבקעת בית הכרם או מבקעת גינוסר.

ההבחנות הדקות מעידות על מומחיות רבה בגוני הצבעים שבטבע. והנה, גדולי פוסקי ההלכה בימי הביניים הגיעו למסקנה שירדה רמת הידיעות באופן משמעותי. בהתחשב בחומרת התקלה שבטעות בראייה החליטו לאסור כל מראה אדום מבלי להבחין בין דם אדום טמא שיצא מהרחם לבין דם אדום טהור. ברוח זו התקבלה ההלכה למרות הכרעת הרמב"ם שיש עדיין להבדיל בין מראות האדמומיות כפי שמוזכר בתלמוד (הלכות איסורי ביאה, פרק ה).

לדעתי גורם נוסף שהביא להתפתחות זו היה הניתוק של הלכות דם נידה ממערכת הטומאה והטהרה המקורית. גלות היהודי מארצו וממקדשו משמעה גם גלות הלכות אלו משורשיהן. מערכת הטומאה והטהרה תיווכה בין תהליכי הבלות בגוף האדם, הופעת המוות שבחיים, לבין שורש החיים בגילוי השכינה שבקודש הקודשים. מערכת זו הייתה חלק חיוני ביותר של שפת החיים שעיצבה את תודעת עם החיים החי בארצו רווית ברכת החיים על אודות א-להים חיים. כאשר המבדיל בין דם לדם עוסק רק בחומרת ביאת נידה ולא גם בראיית גילוי שורש החיים שבדם האדם, אזי הרתיעה מחומרת האיסור הולכת ומתעצמת.

הקביעה שכל גוון אדמומי ייאסר יצרה גם הקלה בהלכה. חכמי התלמוד קבעו בהקפדה את התנאים שבהם יש לראות דמים, כך שהגוון המדויק של האודם יתבלט. אך החומרה שגזרה לאסור את כל גוני האדום ייתרה זאת. בהיות כל הצבעים האדומים טמאים, בנקל ניתן להבחין בין אדום לשאר צבעים ואין צורך בכל אותם תנאים.
 

חזרה אל ארץ החיים

לסיום המסע החשוב, המורכב והרגיש הזה ראוי להתבונן בשאלות של נאמנות ואמון. עד כמה סומכת ההלכה על הבחנת אישה בדמה ועל עדותה על מצבה? לדוגמה, במקרה שבו איבדה האישה מראה דם ועתה היא טוענת שמראה אחר הנמצא לפני חכם דומה לזה שאיבדה, קבעה הגמרא שניתן לסמוך עליה.

שאלת נאמנותה של אישה משמעותית עוד יותר ביחסיה האינטימיים עם בעלה. שהרי במקרים רבים עדותה על עצמה לפני בעלה היא שתכריע אם מותרת היא אם לאו. הכרעת התלמוד היא שנשים נאמנות לומר "טמאה אני" או "טהורה אני", "שבנות ישראל בחזקת טהורות הן". חכמים לאורך הדורות תמכו בכך, גם על בסיס חזקת הכשרות של כל אישה, וגם - וכי איך אפשר אחרת לנהל חיי משפחה של אמון וקרבה.

במישור הציבורי, העברת דמים על ידי נשים בכל קהילות ישראל לידי גברים לבדיקה היא תופעה מדהימה של נאמנות ואמון ביסוד החיים היהודיים. במונחים של פוליטיקה מגדרית יש מי שיטען (שתטען) שיש בכך ביטוי לשליטת גברים בנשים; ייתכן שבטענה יש אמת מסוימת (היוזמה במדרשת "נשמת" להכשיר נשים לראיית דמים הנה בוודאי מבורכת). אבל חשוב להדגיש שנשים וגברים רבים חשו בתופעה זו - וחשים עד היום - ביטוי ממשי למשהו עמוק בשותפות של בגרות בקיום חיי קדושה וטהרה בקהילה, משהו המחבר בין נשים וגברים בעולם שבו לעתים מרקם המינים מתקיים ללא הבנה הדדית מלאה.

בשולי הדברים יש לשאול: האם אין היום אפשרות (או חובה) להכשיר רואי דמים שיוכלו להבדיל בין גוני האדום כפי שנקבע במשנה, בגמרא וברמב"ם? רמת הידע הרפואי-פיזיולוגי גבוהה מאוד היום ויכולת ההבחנה בין צבעים שבטבע בשימוש בטכנולוגיה מודרנית משוכללת ביותר. אכן נקבע בהלכה שאין להתיר ראיית דמים אלא למי שלמד אצל חכם שקיבל מסורת חיה של ראייה מרבותיו - ובוודאי אין לבטל קביעה זו. אבל חיים אנו בארץ ישראל המתחדשת מתוך שאיפה של "חדש ימינו כקדם". מערכת הטומאה והטהרה הייתה לאבותינו ולאמהותינו שפת חיים במפגש עם א-להים חיים. יש אפוא לעשות מאמץ להחזיר את דם האישה ממרחקי הגלות אל ארץ החיים. אכן יש בראיית דמיה חומרה יתרה, אך יש בה גם גילוי שורש החיים שבגופה. חשוב שרואי הדמים שבינינו ידעו זאת ושקביעת "טמא" או "טהור" תוכרע מתוך הגבולות שנקבעו לכך - אם רק אפשר.