|
מאת: הרב יהודה קוק מתי התראת ספק שמה התראה?
נידה מו ע"ב
איתמר הקדיש הוא, קטן מופלא הסמוך לאיש, ואכלו אחרים, ר' כהנא אמר אין לוקין, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין, במאי קמיפלגי מר סבר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ומר סבר מופלא סמוך לאיש מדרבנן. [א]
ויעוי' ב"ערוך לנר" שכ' ע"ז, וז"ל, והכא הת"ס הוא, והא דהקשו מ"התראת ספק" שקשה רק למ"ד לאו שמה התראה, ולא הקשו ביותר היאך לוקין מספק שמא לא יביא ב' שערות עד ב' וג' שנים, וזה יקשה לכו"ע, גם לר"י דה"ס שמה התראה, י"ל דמזה ל"ק, דאפשר לפרש מה דקאמרי "לוקין" הוא באמת רק אחר שנעשו גדולים ונתברר שהיה "מופלא סמוך לאיש" בשעת "הקדשו". אבל מה"ס הקשו שפיר, כיון דע"כ איירי שאכלו האחרים עתה "קודם שהגדיל", ולפי"ז גם לאחר שתירצו דאזלי' בתר "רובא", לא מהני זה רק שלא יחשב ה"ס, אבל מ"מ לא לוקין עד שיביא ב' שערות בשנה הסמוכה, דכיון דאפשר "לברורי" לא אזלי' בתר רוב. שוב מצאתי כן להדיא בפסקי התשב"ץ שאין לוקין עד לאחר שהביא ב' שערות. והנאני שכוונתי לדעתו, עכ"ל הערו"ל, יעו"ש. [ב]
והנה בדכ' בסו"ד דלוקין רק משיביא ב"ש, ד"כיון דאפשר לברורי, לא אזלי' בתר רוב", מדוייק דהיכא דאי אפשר לברר, וכגון שהילד "המופלא" ליתא לפנינו דהפליג למדינת הים או מת וכיו"ב, דג"כ מלקים למי שאכל לאותו אוכל ש"הקדיש" אותו מופלא, דהא א"א "לברר" ובכה"ג אזלי' בתר "רוב". ויל"ע כלעיל א"כ הוי ספק אם בכלל קעבר על האיסור, דשמא בשעה שהקדישו אותו "מופלא" לא הביא ב"ש ונמצא שלא "הוקדש" ולא קעבר האוכלו על איסור "נדר ומעילה", וא"כ איך אפשר להלקות ע"ז כשא"א לברר אם הביא ב"ש או לא, ויל"ע. ובאמת בפסקי תשב"ץ שכ' ד"אין לוקין עד לאחר שהביא ב"ש", משמע דאף כשא"א לברר אין לוקין כל עוד דלא הביא ב"ש, ודלא כדס"ל לערו"ל גופא, וא"כ מהו שכ' ד"הנאני שכוונתי לדעתו", הא לכאו' פליגי היכא דא"א לברר אם לוקין או לא, אע"פ דמודים היכא דאפשר לברר דאין לוקין עד שיתברר דהביא ב"ש, ויל"ע. [ג]
אכן יעוי' בפ"ק דחולין (יא.) דדנה הגמ' מנא הא מילתא דאמור רבנן "זיל בתר רובא" וכו' והיינו "ברובא דליתיה קמן" כגון קטן וקטנה וכו' וכו', ובע"ב כ' דר' כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דילמא "טריפה" היה [ההרוג, ואין זה ראוי ליהרג, דגברא קטילא קטיל, רש"י], אלא לאו משום דאמרי' "זיל בתר רובא" וכו' יעו"ש. ומבואר א"כ דבעלמא אכן אפשר ואף חייבים להרוג ע"פ רוב ולא בעינן שיהיה מאה אחוז דאכן "חייב מיתה", וכגון היכא דא"א לברר, דהא כל רוצח יש מקום לחשוש שהנרצח היה "טריפה" וא"כ א"א להורגו "בסייף" והיינו "הרג" מדהוי "גברא קטלא", ואפ"ה "נהרג" מדאזלי' בתר "רוב" בצירוף הא דא"א לברר, וא"כ ה"ה לכל שאר חייבי מיתות ב"ד ומלקיות דאמרי' כן. [וכן יעוי' בספ"ק דמכות (ז.) ובתוד"ה דלמא וכו' בזה]. [ד]
והנה יעוי' בספ"ק דחולין (כג:) דבעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו, שיאור דמאן, אי שיאור דר"מ לר' יהודה, "מצה" מעלייתא היא, אי דר"י לר"מ, "חמץ" הוא, ואי דר"מ לר"מ, מדלקי עליה "חמץ" הוא, אלא דר"י לר"י מאי, "ספיקא" הוי ונפיק ממה נפשך, או דלמא "בריה" הוא ולא נפיק, ופירש"י וז"ל, אלא דר"י, דקרני חגבים, ומיבעיא לן אליבא דר' יהודה דאמר בשיאור דידיה "ישרף", אלמא יש בו "צד חמץ" וקאמר האוכלו "פטור", אלמא לאו ודאי חמץ הוא והוי התראת ספק. מאי ספק הוי, ונפיק ממה נפשך, או דילמא בריה הוי ולא נפיק, עכ"ל ע"ש. [ה]
ועוד יל"ע ברש"י, דיעוי' בפ"ג דמכות (טו:) דנחלקו ר' יוחנן ור"ל אם הת"ס שמיה התראה או לא, דר"י ס"ל דש"ה, ור"ל ס"ל דלאו ש"ה, ועוד נחלקו שם (טז.) בדעת ר' יהודה בזה, דר"י ס"ל בדעת ר' יהודה דש"ה, ור"ל ס"ל בדעת ר' יהודה דלאו ש"ה יעו"ש. וקי"ל ברמב"ם בסנהדרין (פט"ז ה"ד), ובשבועות (פ"ה ה"ב) כוותיה דר' יוחנן דש"ה ע"ש. וא"כ צ"ע בדכ' רש"י בפשיטות דהוי "התראת ספק" ולכן א"א להלקות ע"ז, והיינו דס"ל דקי"ל כר"ל דה"ס לאו ש"ה, הא הלכה כר' יוחנן במקום ר"ל חוץ מג' דוכתי, וכברפ"ד דיבמות (לו.), וע"כ דאף בזה קי"ל כר"י, וכדס"ל לרמב"ם, וצ"ע. [ו]
וה"נ צ"ע ברש"י בפ"ה דחולין (פ.), דכ' בגמ' א"ר פפא הלכך לענין כיסוי הדם ומתנות וכו', לענין אותו ואת בנו משכחת לה בין תייש הבא על הצביה ולאיסורא, דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפי' "מקצת שה" אמרינן ואסור, ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפי' מקצת לא אמרינן, ופירש"י בזה"ל, בתייש וכו', בעלמא קאמרי רבנן דנוהג ואסור לשוחטה לנקבה הבאה מן התייש והצביה עם בנה משום "שמא חוששין" ואיכא "מקצת שה" וכו', אבל מלקות ליכא, דשמא "אין חוששין" ואפי' "מקצת שה" ליכא, הילכך הו"ל התר"ס ולא שמה התראה ואין "מלקות" בלא "התראה", ולר"א מותר לכתחילה וכו', עכ"ל רש"י יעו"ש. וא"כ זהו דכ' בגמ' דמשכח"ל ב"תייש הבא על הצבייה" ולאיסורא אליבא דרבנן ולא למלקות, דמדהוי התראת ספק א"א להלקות ע"ז. [ז]
וה"נ צ"ע ברש"י שם לקמן (פו.) דתנן במשנה חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמן, ר"מ מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים. ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים, ופירש"י וז"ל דהתראת ספק היא, עכ"ל ע"ש. וא"כ צ"ע כנ"ל, הא תיפו"ל שאין לוקין מדהוי ספק אם בכלל עבר על הל"ת דאוא"ב, דשמא לא שחטו יפה ונמצא דלא הוי "שחיטה" כלל ולא קעבר על האי ל"ת, וצ"ע. וכן יעו"ש ברש"ש שציין ללעיל שם שעמד בזה. מיהו י"ג שם דעבירת ספק היא, וא"כ לפי"ז לק"מ. אך לגי' שלפנינו צ"ע. [ח]
וכן יעו"ש בג' מהרש"א שתמה בזה כנ"ל ע"ש. וכן יעו"ש ב"ראש יוסף" [לבעל הפמ"ג] שעמד ע"ז, וז"ל, ברד"ה בתיש הבא וכו', הלשון דחוק, דמשמע הטעם דהוי ה"ס, וזה אינו, דאף למ"ד ה"ס ש"ה אינו לוקה כאן, דאיך ילקה שמא אין חוששין לזרע אב, וה"ס הוה היכא שודאי עבר על הלאו אלא שבשעת ההתראה הוי "ספק" כמו "נותר" וכדו', ואין ענינו לכאן, עכ"ל הפמ"ג בר"י יעו"ש. וכן יעו"ש בספ"ק גבי "לחמי תודה" שכ' כנ"ל ע"ש. |