יצירה בארבעים ושמונים / יעקב צ. מאיר

נידה ל ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

שנינו במשנה, 'ר' ישמעאל אומר, (המפלת) יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנידה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים, אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד' (ל ע"א). הזמן המינימלי ליצירת הולד הוא ארבעים יום, אך אם הפילה אחרי 41 יום? חולקים ר' ישמעאל וחכמים.

לפי חכמים יצירת הנקבה ויצירת הזכר שוות באורכן ולכן תשב האשה מחמת הספק גם לזכר וגם לנקבה, לפי ר' ישמעאל יצירת הנקבה כפולה בארכה מיצירת הזכר לכן אם מפלת בין היום ה41 לבין היום ה80 תשב לזכר בלבד.

לסברתו האנטומית של ר' ישמעאל ישנו תקדים. פילון האלכסנדרוני, במאה הראשונה לספירה, הביאה ואף הוסיף לה הסבר – מאחר שהאשה היא בלתי מושלמת יחסית לאיש, נדרש ליצירתה זמן כפול מן הדרוש ליצירת האיש (שאלות ותשובות על ספר בראשית 1,25). מקור הסברה מובא בבריתא שבסוגייתנו, 'תניא ר' ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמרו לו, אין למדין יצירה מטומאה'. קביעתו של ר' ישמעאל אינה מבוססת על נסיון רפואי, אלא על היסק לוגי שמקורו תקופות הטומאה שגזרה התורה לאחר לידת זכר או נקבה. יתכן מאוד שהיסק זה הוא גם מקור דבריו של פילון.

אך מדוע הסיקו ר' ישמעאל ופילון שזמן יצירת הוולד צריך להיות שווה בארכו לזמן טהרתה של האשה אחרי הלידה? או בלשון הגמרא, מניין למד ר' ישמעאל שיש ללמוד יצירה מטומאה?

באוסף החיבורים המיוחס להיפוקרטס, הרופא היווני בן המאה החמשית לפני הספירה, ישנו חיבור הנקרא 'על טבע הילד'. בחיבור זה מציג המחבר תיאוריה, לפיה משך הזמן שלוקח לאיברי העובר להיראות נלמד מזמן ההיטהרות מן הזיבה שלאר הלידה, שכן שפיעת הדם היא ניקוז של 'עודפים' שהצטברו בגוף מרגע העיבור ועד לעיצוב הצורה של הוולד. לפי מחבר זה אכן, 'למדין יצירה מטומאה'.

התיאוריה היוונית הקדומה העומדת ברקע דבריהם של ר' ישמעאל ושל פילון, באה לידי ביטוי אגדי גם בחיבור יהודי נוסף, מוקדם עוד יותר. 'בשבוע הראי[שון נברא האדם, וכל קודש לא היה לו עד] אשר לא הובא אל גן עדן. ועצם [מעצמיו לקחה לאשה ושם לא ה]יה לה עד אשר לא הובאה אצ[לו בשבוע השני] ... [על כן כתוב אשה אשר ילדה זכר] וטמאה שבעת ימים... ואם נקבה תלד וטמאה [שבעים כנדתה...' (ספר היובלים ג ח, על פי קטע שנמצא בקומראן ומספרו 4Q265). בהמשך הקטע מסופר כיצד הובא האדם אל גן עדן אחרי מלאת לו ארבעים יום, והאשה הצטרפה אליו במלאת לה שמונים יום. על כן, מסביר היובלים, יושבת היולדת זכר ארבעים יום והיולדת נקבה – שמונים. מחבר היובלים למד יצירה מטומאה, אך ה'יצירה' שבדבריו אינה יצירת הוולד במעי אמו, אלא יצירת האדם במעשה בראשית!

ממילא מתברר, 'חידושו' של ר' ישמעאל משקף את התפיסה היוונית העתיקה והרווחת, שבאה לידי ביטוי הן בספר היובלים, הן אצל פילון והן בדבריו. אך הכלל 'אין למדין יצירה מטומאה' הוא חידוש של חכמים.

(ע"פ נאה, על שני מושגים היפוקרטיים במשנת חז"ל)