מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם מותר לדבר בלוית המת בד"ת
ברכות יח ע"א
והתניא לא יהלך אדם בבית הקברות וכו' ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו וכו'.
[א]
והנה יל"ע אם מותר לדבר בלוית המת בד"ת. ובתוך ד' אמות דהמת נראה פשוט דאסור מדין לועג לרש וכמבואר הכא דכ' לא יהלך אדם בביה"ק וכו' ע"ש וכדקי"ל ברמב"ם ובטושו"ע ע"ש, וכן לענין קיום שאר כל המצות חוץ לד"א נר' פשוט דמותר, וכי קא מספק"ל מחוץ לד"א לדברי תורה אי ג"כ אסור או לא. ונראה דהוי פלוגתא דהרא"ש והש"ך עם תוס' והנימ"י והגר"א. דהנה יעוי' ברא"ש הכא (סי' ו') שכתב [בשם הרי"ף מרב האי גאון] דדוקא לגבי כל המצות מותר לקיימם חוץ לד"א אך דברי תורה כל עוד דהוי "בפניו" אסור אף חוץ לד"א יעו"ש, וכן תפס הש"ך ביור"ד (סי' שדמ' סקי"א) להלכה כהרא"ש, וכן כתב הכי בדעת המחבר יעו"ש. אולם תוס' ברפ"ק דברכות (ג:) כתבו [בשם הרי"ף מרב האי גאון] דחוץ לד"א מותר אף לד"ת, וכ"כ תוס' בספ"ק דב"ק (טז:) בד"ה שהושיבו יעו"ש, וכ"כ הנימ"י שם בשם הרא"ש דחוץ לד"א מותר יעו"ש, [ולכאו' איכא סתירה בדעת הרא"ש, ויתבאר בס"ד], וכן ס"ל לגר"א שם (בסק"ח) בדעת המחבר דאף לד"ת מותר חוץ לד"א, וע"ש שהוכיחו מהירושלמי בפ"ג שם, וכן גרס הכי ברא"ש שם דדוקא תוך ד"א אסור יעו"ש.
וא"כ נראה דבלויה חוץ לד"א דהמיטה תלוי בהנ"ל, דלרא"ש והש"ך יהיה אסור בד"ת כל עוד דהוי "בפני המת", אך לתוס' והנימ"י [שסתם כהרא"ש] והגר"א נר' דמותר בד"ת חוץ לד"א אף בפניו, ודו"ק.
[ב]
אולם יל"ע, דהנה יעו"ש בב"י ובב"ח ובפרישה דהקשו על הטור דהביא לרבינו האי גאון דס"ל דלד"ת אף חוץ לד"א אסור, והא בגמ' שם ברפ"ג איתא דלא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו וס"ת בזרועו ויקרא בו ודוקא תוך ד"א אסור אבל חוץ לד"א שרי וא"כ מבואר דאף לד"ת חוץ לד"א מותר. ותירץ הב"י דאפ"ל דהתם שאני דאצל קבר הוא דבזה כל חוץ לד"א הוי כחלק רשות לעצמו וליכא בזה לועג לרש, ומשא"כ הרא"ש [בשם רבינו האי] איירי שהמת מוטל לפניהם ואינו משום "לועג לרש" אלא היינו טעמא דאם מדברים שם בד"ת מיחזי כמתייאשים מליטפל בו, ולכן בזה אפי' חוץ לד"א אסור כל שהוא בפניו, דכל שאומרים בפני המת הוא יודע, וה"מ בד"ת אבל במילי דעלמא לא מיחזי כ"כ כמתייאשים ושרי חוץ לד"א עכ"ד הב"י יעו"ש, וכ"כ הפרישה שם, וכ"כ הצל"ח בפ"ק שם בד"ה וטעמו וכו' בדעת הרא"ש יעו"ש.
והב"ח כ' לתרץ דה"ט דלפני שנקבר אסור אף חוץ לד"א דחיישי' דילמא אתי לאמשוכי בתריה ויתבטלו מעסק הקבורה והספד ושאר צרכי המת, אבל במילי דעלמא לא חיישי' לאמשוכי בתריה [וכה"ג בפסחים פ"ק (ד.) דהאי צורבא מרבנן וכו' ע"ש, ובעירובין (מג:) דמשכתיה שמעתא דנחמיה בר"ח ע"ש, ובב"מ ספ"ה (עה:) דטריד בגירסיה וכו', ועוד אשכחן כן דחיישי' "שימשך" בד"ת וישכח מצותיו ועסקיו], ולכן כל עוד שלא נקבר אסור אף חוץ לד"א, עכ"ד הב"ח יעו"ש. ועפי"ז יתיישב הסתירה ברא"ש, דדוקא כשלא נקבר אסור חוץ לד"א אך משנקבר מותר ובב"ק שם איירי בקברו של חזקיהו המלך דלכן שפיר למדו שם חוץ לד"א, ודו"ק. ולפי"ז אין לומר דס"ל לתוס' והנימ"י בב"ק שם כהרא"ש דמותר חוץ לד"א, דאפשר דדוקא ב"קבר" ס"ל דמותר חוץ לד"א אך כשלא נקבר אכן אסור חוץ לד"א כשהוי בפניו ודו"ק.
ולפי"ז נראה דאף רש"י ס"ל דחוץ לד"א מותר בד"ת, דיעו"ש ברפ"ק (ג:) בגמ' דאסור לומר ד"ת בפני המת, ופירש"י משום דהוי לועג לרש ע"ש, ואי הוי ס"ל כהרא"ש א"כ הו"ל לומר דהא דאסור בד"ת בפניו משום דמיחזי כמתייאשים ממנו או דחיישי' שמא ימשך ומדפירש"י דאסור משום לועג לרש ע"כ דאסור בזה רק בתוך ד' אמותיו דחוץ לד"א לא אשכחן דאסור משום לוע"ל, ודו"ק. וכן נר' דס"ל לרמב"ם לפי גי' הלח"מ, דיעוי' ברמב"ם בס"ה ס"ת (פ"י ה"ו) שכ' בזה"ל ולא יקרא בו [בס"ת] עד שירחיק ד' אמות מן המת או מבית הכסא וכו' עכ"ל יעו"ש, ובדכ' "מן המת" אפשר דהיינו מן "הקבר" דדוקא התם מספיק הרחקה דד"א וכדכ' לעיל שם דלא יכנס עם ס"ת "לבית הקברות" אך לפני שנקבר צריך להרחיק אף יותר מד"א דכל דהוי "בפניו" אסור. אך יעוי' בלח"מ בפי"ג דאבל ה"ט בסופו דגרס ברמב"ם בס"ת שם בזה"ל ולא יקרא בו עד שירחיק ד"א מן הקבר או מן המת עכ"ל יעוש"ה, ולפי"ז ע"כ דלא ס"ל כהרא"ש דאסור אף יותר מד"א לד"ת, דלהדיא כ' דאף לד"ת אסור רק בד"א, ודו"ק. וע"ע ברמב"ם בפ"ד דתפילין הכ"ג ובפ"ג דק"ש ה"ב דס"ל דאסור להניח תפילין ולקרוא ק"ש רק תוך ד"א אך חוץ לד"א מותר ואף כשלא נקבר יעו"ש, אך אינו ענין להכא, דאף הרא"ש קאסר רק לד"ת ולא לגבי שאר מצות, וה"ט כש"כ הב"י והב"ח דתורה שאני. ואף לענין ק"ש נר' דרק תוך ד"א אסור לרא"ש ולא דמי לד"ת, שכן דוקא בד"ת יש לחוש שמא ימשך או שנראה כמתייאשים ממנו ולא כן בק"ש דליתא להני טעמא, ודו"ק היטב.
אך צ"ע בב"ח, דלפי"ד יש לאסור לדבר בד"ת אף שלא "בפני המת" כל זמן שמוטל עליו לקוברו ולהספידו, ולא רק אונן יהיה אסור בד"ת אלא אף האחראי על הקבורה וכו' מחשש שמא ימשך וכו', וע"ש בב"ח דכ' דמקור הרא"ש דחוץ לד"א אסור מפ"ק שם דאריב"ל אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת וע"כ דאיירי ריב"ל דלד"ת אף חוץ לד"א אסור דאל"כ מאי קמ"ל וכו' עכ"ד יעו"ש,ובגמ' מבואר דדוקא בפני המת אסור אך שלא בפניו מותר, וא"כ צ"ע לב"ח דלטעמו הנ"ל הו"ל לאסור אף שלא "בפניו", ויל"ע. אך לב"י והפרישה א"ש בדאסור רק בפניו שכן רק אז "מיחזי" למת שמתייאשים ממנו.
[ג]
ועכ"פ לפי"ז נראה, דדוקא אם הוא קרובו של המת או שעכ"פ הוא אחראי לקוברו ולהספידו כאנשי החברה קדישא די"ל דאם ידבר בד"ת ד"מיחזי" כמתייאש ממנו והוי ביזיון לכבוד המת, או דיש לחוש שעי"ז אכן ישכח מלקוברו ומלהתעסק בו מתוך שקיעותו בלימוד אך כשלא מוטל עליו לקוברו ולהספידו וכו' ליכא להני טעמא, וא"כ י"ל דאף לרא"ש והש"ך יהיה מותר בכה"ג לדבר שם בד"ת, ורק האחראי על "צרכי המת" אסור בזה, ודו"ק. אך שמא שייך האי טעמא אף כשאינו אחראי ע"ז, דאכתי נר' דלא איכפ"ל מכבוד המת ומסיח דעתו מצרכיו ונראה דלא מצטער שמת, דאל"כ היה מדבר בשבח המת ומעלותיו עם בנ"א ולא היה מדבר אז בד"ת, ולפי"ז אך בלויה בעלמא כשאינו אחראי ע"ז יהיה אסור להש"ך, ודו"ק. וכ"ז לטעם הב"י והפרישה, אך להב"ח דחיישי' "שימשך" לכאו' שייך רק כשהוי אחראי על צרכיו ולא בעלמא, דהא ליכא למיחש "שמא ימשך" והבן. וכן יל"ע מהו הגדר דבפניו בלויה, דאפשר דהאנשים שסביב המיטה נחשבים למחיצה וא"כ אינו בפניו כלל.
אכן נראה, דכיון דהוי מחלוקת באיסור דרבנן דודאי אפשר להקל בזה ובפרט דהוי במקום ביטול מצ"ע דת"ת החמורה, ועוד דשמא אף לרא"ש מותר בזה בעלמא וכש"נ.
