הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "למאי הלכתא"; "צריכא"

נידה לט ע"א

גמ'. למאי הלכתא?
אמר רב יהודה: לומר שאינה צריכה בדיקה. והא מדקתני סיפא ישבה ולא בדקה - מכלל דלכתחלה בעיא בדיקה! סיפא אתאן לימי נדה,
והכי קאמר: כל י"א בחזקת טהרה - ולא בעיא בדיקה, אבל בימי נדתה - בעיא בדיקה, ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה - טהורה.
רב חסדא אמר: לא צריכא אלא לר"מ, דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, ה"מ - בימי נדתה, אבל בימי זיבתה - בחזקת טהרה קיימא.

1.
של"ה - כללי התלמוד (יט) כלל עיון

ועל זה אמרו רבותינו ז"ל בידיעת תכלית המאמר ההוא, 'מאי נפקא מינה', 'למאי הלכתא'.
כלומר, מהו התועלת היוצא לנו מזה המאמר, כי בודאי לכל מאמר ומאמר ולכל סיפור וסיפור הבאים בתורתינו הקדושה ובתלמוד יש לו תכלית מה, ויצא לנו תועלת או לגוף או לנפש או לשניהם יחד [כל שכן בדינים אשר באו בהם, כי כל דבר שאינו לתכלית מה היא פועל בטל], (כמו שכתוב) [וכתיב] (דברים לב, מז) 'כי לא דבר רק הוא מכם'.

לפי השל"ה משמעות הביטוי "למאי הלכתא" הוא: מהו הדין המיוחד הנלמד מהמשנה, או: מהם הפרטים המדוייקים שנלמדים מהעיקרון שבמשנה, ולהבדיל מהביטוי "מאי קמשמע לן" שמשמעו: הדין מיותר כי כבר הוא ידוע.

2.
לפי רב יהודה יש ל"תקן" את ניסוח המשנה "והכי קאמר" – תוספת "אוקימתא" של: "... אבל בימי נדתה". זה קרוב ל"חיסורי מחסרא הכי קתני". אמנם בסוגייתנו נאמר "הכי קאמר" ולא "הכי קתני", ולכן יותר משמע שמדובר בפרשנות ולא בתוספת ניסוח, כלומר, מדובר בשני חלקי המשנה בשני מצבים – ימי טהרה, ובימי נדתה. האוקימתות כאן אינן מקרים לגמרי שונים או באנשים שונים, אלא בשני מצבים ברצף הזמן [של אותה אשה].

3.
לפי רב חסדא: "לא צריכא אלא לר"מ...", כלומר, לא מדובר בתוספת מקרה או תוספת מצב, אלא מדובר בהתאמה לשיטה מסויימת – רבי מאיר – והמשנה מתפרשת כפשוטה. לפי שיטת רבי מאיר יש חידוש בפשט המשנה.

4.
פעמים רבות הביטוי מופיע בש"ס בלי התוספת של "אלא...", אלא רק: "לא צריכא" [כ 500 מופעים], ואילו בצירוף "... אלא" - 13 מופעים בערך בש"ס, ובכמה מהם מדובר – כבסוגייתנו – בהתאמת הדין לשיטת חכם מסויים.

5.
ובאותן סוגיות בגמרא שהביטוי "צריכא" מופיע פעמיים – בתחילת החידוש ובסיומו – משמע כנראה שהדין המחודש נקבע גם להלכה.