הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
מניעת הריון
נידה מה ע"א
סוגיית מניעת ההריון היא סוגיה גדולה ורחבה, וכמובן שכל הרוצה להעמיק בה או לפסוק הלכה בעניין לא יעשה זאת דרך שיעור כזה. זהו תחום שמתפתח כל הזמן – הן ברמת הפסיקה ההלכתית והן ברמת הידע הרפואי, ולכן מומלץ לכל הרוצה לפסוק הלכה בסוגיה זו לפנות למכון פוע"ה כדי להכיר את הנושא מקרוב. בשיעור זה ברצוני לתת רק סקירה כללית של העניין, על היבטיו השונים.
אמצעי המניעה הם רבים ומגוונים: הן ברמת ההרמטיות שלהם, הן ברמת הפולשנות שלהם, והן ברמת ההתעסקות היומיומית שלהם. אמצעי מניעה קיימים כבר אלפי שנים, אבל הם הולכים ומשתכללים כל הזמן. המשנה (שבת יד, ג) כבר הכירה באפשרות של כוס של עקרים – שמונעת אפשרות של פריון, אבל מסתבר שזו היתה פעולה שאין ממנה דרך חזרה. אמצעי מניעה נוסף שמוזכר אצלנו בסוגיה הוא שימוש במוך – כאשר אשה ממלאה את אותו מקום במוכין ושאריות בד אשר סופגים את כל הזרע. האם מותר לעשות זאת? נאמר בסוגייתנו:
1. תלמוד בבלי נדה מה, א
שלוש נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה; קטנה - שמא תתעבר ותמות, מעוברת - שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה - שמא תגמול את בנה וימות. ואיזוהי קטנה? - מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד. פחות מכאן, או יתר על כן - משמשת והולכת - דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו - משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, שנאמר "שומר פתאים ה'".
רואים אנו כי יש מחלוקת בין ר' מאיר לחכמים האם שלוש הנשים הללו משמשות במוך או לא. ואולם, נחלקו הפרשנים בשתי נקודות בהבנת העניין: ראשית, מהו העניין לשמש במוך – האם הכוונה שלאחר תשמיש מכניסים מוך לאותו מקום על מנת לספוג את הזרע שכבר נקלט ברחמה של האשה, או שהמוכין נמצאים שם בעת התשמיש על מנת לספוג את הזרע שכלל לא נקלט? ושנית, האם הדיון הוא האם נשים אלו חייבות לשמש במוך או שמותר להן לשמש במוך? הברייתא הזו מופיעה גם במסכת יבמות, ושם כותב רש"י כך:
2. רש"י, מסכת יבמות דף יב, ב
משמשות במוך - מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו.
משמע מדברי רש"י שבדרך כלל אסור לשמש במוך, אבל שלוש הנשים הללו מותרות בכך לדעת חכמים כדי שלא יתעברו, ור' מאיר אוסר. ולכאורה צריך להבין את דעתו של ר' מאיר: אם באמת ישנו חשש של פיקוח נפש ("שמא תתעבר ותמות"), מדוע הוא אוסר לשמש במוך? – התשובה היא, כנראה, שר' מאיר אומר שאפשר להשתמש באמצעים אחרים כדי למנוע את ההריון הזה (מניעת תשמיש, ימים בטוחים וכו'), או שהסכנה למוות אינה גדולה כל-כך שתצדיק את השימוש במוך.
בכל מקרה, דעת חכמים היא שמותר לנשים אלו לשמש במוך, אך לנשים אחרות הדבר הוא אסור. וזאת למה? – ניתן להעלות שלוש בעיות במניעת הריון: עיקור, מניעת מצוות פריה ורביה, והשחתת זרע.
לגבי העיקור נאמר בתורה:
3. ויקרא כב, כד
וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ
ומכאן הבינו חז"ל שיש איסור עיקור מן התורה בזכר ומדרבנן בנקבה, כפי שפסק השו"ע:
4. שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיף יא
אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד, הרי שבא אחד וכרת הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או ניתקן, ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו, ובא אחר וכרתו, כלם לוקים ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס, בין באדם בין בבהמה, חיה ועוף. והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.
לאיסור זה יש השלכה בשאלת קשירת חצוצרות או ניתוחים מסוימים, ואולם, כאשר אנחנו מדברים על שימוש במוכין ודאי שאיננו עוסקים בעיקור, ולכן זו אינה הבעיה. הבעיה השניה שיש לדון בה היא מצוות פריה ורביה. נאמר לאדם ולחוה:
5. בראשית פרק א פסוק כח
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
אמנם המצוות שלפני מתן תורה אינן מחייבות אותנו אם לא נצטוינו בהם שוב, אבל חז"ל (סנהדרין נט, ב) אומרים שבעת מתן תורה, כשהקב"ה אמר למשה לומר לבני ישראל: "שובו לכם לאהליכם" הוא ציוה אותם שוב על פריה ורביה, ולכן גם אנחנו חייבים במצוה זו. ואולם, לא נאמר בתורה בדיוק כמה ילדים צריך להיות לאדם כדי שהוא יצא ידי חובת המצוה הזו. ומצינו מחלוקת תנאים מפורסמת בעניין זה:
6. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד א
תניא: רבי נתן אומר, בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה. א"ר הונא: מאי טעמא דרבי נתן אליבא דבית שמאי? דכתיב: "וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל" (בראשית ד, ב), הבל ואחותו, קין ואחותו, וכתיב: "כִּי שָׁת לִי אֱ-לֹקִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בראשית ד, כה). ורבנן? אודויי הוא דקא מודית. תניא אידך: ר' נתן אומר, ב"ש אומרים: זכר ונקבה, ובה"א: או זכר או נקבה. אמר רבא: מ"ט דר' נתן אליבא דב"ה? שנאמר: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח), והא עבד לה שבת.
מתברר שהציווי לפרות ולרבות אינו מבוסס רק על פסוקי התורה, אלא גם על פסוק מהנביא, שהעולם לא נברא לתוהו. מעבר לשני פסוקים אלו, ישנו גם פסוק בכתובים, שממנו מוכח שיש מצוה להמשיך וללדת ילדים:
7. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו).
מצוות פריה ורביה, אם כן, היא מהמצוות הבודדות שיש להן מקור בתורה, בנביאים ובכתובים. אך יש לציין שמצוה זו שונה משאר המצוות, כפי שכותב הרב רבינוביץ:
8. שו"ת שיח נחום (הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א) סימן צד
אמנם, מצוות פריה ורביה היא "מצוה רבה", אבל מאידך אינה תלויה בזמן. כלומר, לא כמו מצוות תפילין שכל יום חייב להניח תפילין ואם עבר היום - כבר ביטל מצוות אותו יום, ואין לו תקנה עולמית. ואפילו לא כמו מצוות מילה, שיש בה שני צדדים: אם עבר יום השמיני - אין לו תשלומין, אבל כל זמן שימול - הרי קיים את המצוה, ואינו חייב כרת אלא אם לא מל עד שימות. וכך כתב רבינו הגדול בפירוש המשנה (שבת יט, ו): "ואפילו מל ביומו האחרון - הרי זה קיים המצווה, ונסתלקה מעליו העבירה" .
במצוות פריה ורביה לא מצאנו שיעור זמן, וגם מי שיש לו אשה ועדיין אין לו בנים - תיקנו חכמים טבילת קרי, "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים", אף על פי שיש בזה משום ביטול פריה ורביה (ברכות כב, א). הרי שמשום שיקולים מוסריים וחברתיים ניתן לדחות המצווה. אמנם מאידך, פסק הרמב"ם בהלכות אישות (טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל - כאילו בנה עולם".
נמצא שהדבר נתון לשיקול דעת הלכתי, ולא ניתן לקבוע מסמרות בדבר. אין ספק שבריאותה של האשה הוא שיקול מכריע, והרי אמרו ביולדת (נדה ט, א): "אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודש". וכן ישנם עוד שיקולים בעלי ערך רב, כגון שיש ילדים אחרים הטעונים טיפוח וכדומה.
ומלבד הדיון במצוות פריה ורביה, שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון (לפחות בחלק מאמצעי המניעה) הוא האיסור של הוצאת זרע לבטלה. זהו עוון חמור, כפי שאומרת הגמרא:
9. תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד א
דא"ר יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית לח, י). רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" (ישעיהו יז, ה), אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא 'תחת כל עץ רענן' וכתיב התם "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים יב, ב).
נחזור לסוגייתנו. ראינו שרש"י כותב ששלוש הנשים הללו מותרות לשמש במוך, אבל משמע שהנשים האחרות אסורות בכך, כנראה בגלל מצוות פריה ורביה או הוצאת זרע לבטלה. אך ר"ת הבין את הסוגיה אחרת:
10. תוספות מסכת יבמות דף יב עמוד ב ד"ה שלוש נשים
שלש נשים משמשות במוך - פירש הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע"ג דלא מיפקדה אפריה ורביה... ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך.
ר"ת חולק על רש"י בשני דברים: ראשית, הוא הבין ששימוש במוך הוא הכנסת המוך לאותו מקום אחרי התשמיש, אבל לפני תשמיש הדבר אסור משום הוצאת זרע לבטלה, שהרי הוא כשופך זרעו על עצים ואבנים. שנית, הוא הבין שהדיון אינו האם מותר לנשים הללו לשמש במוך אלא האם הן חייבות בכך. לדעת ר' מאיר נשים אלו חייבות לשמש במוך בגלל הסכנה שבכניסה להריון, ואילו לדעת חכמים אין חובה בכך כי 'שומר פתאים ה''.
פירוש שלישי הוא פירושו של הר"י, שמקבל את פירושו של רש"י לעניין זה שמחלוקתם של ר' מאיר וחכמים היא לפני תשמיש, ואחרי תשמיש מותר לכל הדעות, אך זה רק לשלוש הנשים הללו, ואילו שאר נשים לא יכולות גם אחרי תשמיש לשים מוך.
11. תוספות מסכת כתובות דף לט עמוד א ד"ה שלוש נשים
שלש נשים משמשות במוך - פי' בקונטרס מותרות לשמש במוך אע"ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע ואין נראה לר"ת דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדייהו ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש. ומפרש ר"ת משמשות צריכות לשמש במוך אחר תשמיש ועצה טובה קמ"ל ולר"י נראה לקיים פי' הקונט' דבריש נדה (דף ג.) משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה והוי כמשמש על האבנים ועל העצים ולא דמי למשמש קטנה ואילונית ועוד אפילו היתה נותנת מוך אחר תשמיש אסורה דאף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ אסורה היא להשחית זרע.
פירוש נוסף לסוגיה זו, הוא פירושו של הריטב"א, שמבין שלפי דעתם של חכמים הרי שכל הנשים יכולות לשמש במוך, והמחלוקת בין ר"מ לחכמים היא האם אותן שלוש נשים חייבות לשמש במוך או לא:
12. חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף יב עמוד ב
והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר, וכדפר"ת ז"ל, ופחות מכן ויתר על כן אינן חייבות אלא פעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה, ורבנן אמרי דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך.
פירוש חמישי לסוגיה זו ניתן להביא ע"פ דברי ה'מחנה חיים' שסובר שדוקא לאחר תשמיש אסור ליתן מוך, כי יש בזה הוצאת זרע לבטלה:
13. מחנה חיים (ר' חיים סופר, המאה ה-19, הונגריה) חלק א סימן נג
אם אדם יבעל אשה ויתערב כחו בכוחה ונתאחדו זרעם ונקשרו בקשר הטבע להיות ולד נוצר, ונפעל כבר כל הפעולה מבני אדם ליצירת ולד ולא חסר רק הגמר ע"י הקב"ה אשר פקודתו ישמור אותו הכח להיות אדם בצלם א-להים... אז אם האשה מקנחת במוך את הזרע אשר כבר הוכן בטבע להיות נוצר ממנו אדם או אם תרחוץ במים לשחת אותו הזרע או שתקפוץ עד שיפול ממנה הזרע או תתהפך להשחית אותו זרע אשר הוא הכח והכנה לבריאת אדם הוא גם כן נקרא השחתת זרע כמובן.
לפי דברים אלו מסביר ה'ציץ אליעזר' (ח"ט סימן נא עמ' ריא) שכל המחלוקת בין ר' מאיר לחכמים היא לפני תשמיש, ואילו אחרי תשמיש האיסור גרוע יותר.
לסיכום: אלו הן השיטות השונות בהבנת הסוגיה.
המעניין הוא שכל הדיון הזה על הנשים המשמשות במוך כלל לא נפסק להלכה ברמב"ם או בשולחן ערוך. וכתב ר' שמעון סופר, (בנו של הכתב סופר ונכדו של החתם סופר. נספה בשואה) בשו"ת התעוררות תשובה שהסיבה לכך היא בגלל שהרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כשיטה המקילה ביותר, שהיא שיטתם של הריטב"א, ומכיון שמותר לכל הנשים לשמש במוך, הם לא ראו צורך לכתוב כהלכה דברים המותרים:
14. התעוררות תשובה (ר' שמעון סופר, המאה ה-20, הונגריה) חלק א סימן ג
והנה בשולחן ערוך לא הובא מכל זה ותמהו רבותינו האחרונים ז"ל. אבל באמת אמרתי לפום ריהטא במוך אחר תשמיש כולם פה אחד להתיר...
לכן העיקר נראה דרבותינו בעלי השו"ע מפרשים כהרשב"א והריטב"א דחכמים לקולא פליגו על ר' מאיר דגם אלו שלוש נשים אין צריכין מוך ויכולין לסמוך על רחמי שמים, אבל מותרות ליתן מוך אם ירצו, ור' מאיר סבר דשלוש אלו צריכות מוך כר"ת וכרא"ש בנדרים ושאר נשים מותרות במוך, וגם סברי כרש"י דבמוך קודם תשמיש מיירי... וכיון שהרמב"ם ובעלי השו"ע אינם מביאים דמניקה וקטנה ומעוברת אסורה בתשמיש ואינם מביאים דצריכות מוך, די הכרע בזה דפסקו כרבנן ולהקל דהכל ובכל גוונא שרי.
להלכה, הרב ולדינברג מסדר את העדיפויות השונות באמצעי המניעה:
15. שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא שער ב פרק ב
א. אשה שההריון והלידה סכנה לה ויש לאחוז באמצעי מניעה שהאשה לא תכנס להריון... רשאית האשה לעשות הפעולה הנדרשת והבעל מותר לו לחיות אתה.
אולם נקיטת הפעולות צריכות להעשות בדרך של הקל קל תחילה כל שאין עיכוב מבחינה רפואית ליעילות הפעולה, או בריאותית. והמה:
1. להשתמש בתרופה שאינה משחיתה הזרע ופעולתה היא רק למנוע מגע זרע הבעל עם זרע האשה.
2. פעולות רפואיות לעקרות זמנית של האשה על ידי גרמא. זאת אומרת על ידי קיחת רפואות דרך הפה.
3. פעולות רפואיות לעקרות זמנית של האשה על ידי מעשה. בפעולה ישירה באברי המין.
4. פעולות רפואיות לעקרות...
5. שימוש במוך וכדומה לאחר תשמיש כדי לקלוט הזרע, או עשיית זילוף וכל הדומה לזה.
6. כיסוי פי הרחם בגומי שלא יכנס בו הזרע ואם היעילות אינה בטוחה דיש לחוש לתזוזה אפשר להתיר גם על ידי תפירת הרחם.
7. לשים אבקה, כדורים, פתילות, משחה, וכדומה, קודם תשמיש שישחית הזרע.
8. לשמש במוך או ראבער וכדומה שינתן באותו מקום קודם תשמיש.
9. לשים טבעת לתוך הרחם שתפקידה פעולת מניעת הריון לאחר החיבור הביציה של האשה עם זרע הבעל.
10. ישנן שיטות יחידות הסוברות שליתן מוך וכדומה קודם תשמיש קיל יותר מליתן מוך וכדומה לאחר תשמיש.
11. אם הצורך לאמצעי מניעה זמנית היא יש להקדים כל האמור עד כה על סעיף 4.
12. להלביש כיס - נרתיק על אבר הבעל, ורק באופן זמני ולזמן קצוב. ויתכן שיש להקדים גם זה על ס"ק ד', וזה תלוי לפי אורך הזמן והכרעת המורה הוראה.
13. אם הבעל יכול למיקם אנפשיה טוב להחמיר שבאופנים האמורים קודם תשמיש שלא ישמש בזמן הסמוך לטבילתה או לוסתה שראויה אז לקבל הריון.
ב. גם במקום שהסכנה להריון אינה ברורה וקיים רק חשש סכנה לכך אע"פ שהחשש אינו גדול מכל מקום סוברים ג"כ הרבה מהפוסקים שיש להתיר משום כך השימוש בדרכים האמורים בסעיף הקודם.
ג. במקום שאין סכנה והאשה היא רק חולנית וההריון גורם לה צער גדול וסבל רב, אזי אין להתיר לה השימוש ככל האמור בסעיפים הקודמים, אלא דינה כדלקמן:
1. אין להתיר שימת מוך ראבער וכדומה קודם תשמיש.
2. אין להתיר עקרות - תמידית אם הבעל לא קיים עכ"פ מצות לשבת.
3. יש להתיר עקרות זמנית על ידי גרמא, כקיחת תרופות דרך הפה, ובמקרה הצורך גם על ידי מעשה.
4. יש להתיר שימת גומי על פי הרחם או תפירתו.
5. יש להתיר שימת אבקה כדורים פתילה ומשחה וכדומה באותו מקום.
6. יש להתיר שימת מוך וכדומה או זילוף וכדומה לאחר תשמיש.
7. האשה צריכה להודיע מנקיטת האמצעים הנ"ז לבעלה ואם ירצה יגרשנה, ואם לא יסכים יכולה לעשות הפעולה גם שלא ברשותו דאינה צריכה להצטער.
8. אין להתיר בשום פנים לבישת נרתיק על אבר האיש.
יש לציין שבעניין זה הטכנולוגיה מתקדמת כל הזמן, ואמצעי מניעה חדשים יוצאים לשוק באופן תדיר. ביום עיון שהיה במכון פוע"ה סידרו את סדר העדיפויות כך:
גלולות לאשה: בגוף האשה, תשמיש כרגיל, אין סירוס, גרמא.
אמצעים מקומיים – דומים למוך שבגמרא: קצף, משחה, פתילות, ניילון נמס.
דיאפרגמה (עם קוטל): קוטל את הזרע ישירות. תלוי במחלוקת הראשונים של שימוש במוך לפני תשמיש. ואולם, הרב רבינוביץ (שיח נחום סימן צד) טוען שזה טוב יותר מגלולות, כי כל המחלוקת של המוך היא כאשר הבועל מטיל את הזרע על המוכין, אבל כאן הדיאפרגמה מונחת בעומק רב, וממילא דינה קל בהרבה, כי התשמיש נעשה כרגיל. לכן אומר הרב רבינוביץ שעדיף לא להזדקק לגלולות, שאיננו יודעים את השפעתם לטווח הרחוק, ולהשתמש בדיאפרגמה.
התקן תוך רחמי: חסרונות – קבוע יותר, גורם לדימומים, אולי יש הפריה שנקטלת.
כדורים לבוקר שאחרי – אסור לכל הדעות, מלבד פיקוח נפש.
קשירת חצוצרות – עיקור – רק בפיקוח נפש.
קונדום או משגל נסוג – אסור לכל הדעות.
עיקור גבר – אסור.
