הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור המושגים: "יחיד ורבים"; "סתם משנה"; "מסתבר טעמיה"
נידה מט ע"א
מפני שאמרו אפשר כו'. הא תו למה לי? הא תנא ליה רישא!
וכי תימא משום דקא בעי למסתמה כרבנן פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים!
מהו דתימא: מסתברא טעמא דר"מ, דקא מסייע ליה קראי - קמ"ל.
ואיבעית אימא: משום דקא בעי למתני כיוצא בו.
במשנה הופיע כך:
תלמוד בבלי מסכת נדה דף מח עמוד א:
/מתני'/. בא סימן התחתון עד שלא בא העליון - או חולצת או מתיבמת.
בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שאי אפשר, ר' מאיר אומר: לא חולצת ולא מתיבמת,
וחכ"א: או חולצת או מתיבמת,
מפני שאמרו, אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון.
1.
סוגייתנו שואלת מדוע בסיפא של המשנה אומרים שוב את נימוקם של חכמים שאי אפשר לעליון לבוא לפני התחתון.
2.
חשוב להעיר: ברישא נימוקם של חכמים נוסח באופן קצת שונה, אבל ברור מהרישא מהו נימוקם של חכמים ["שאי אפשר"], ולכן כתיבת הנימוק פעם נוספת בסיפא נראית מיותרת. זוהי קושיית הגמרא.
3.
נראה לומר, ששאלת הגמרא היא שאלת ייתור רגילה ולא שאלה דומה של: "...היינו תנא קמא", זאת אומרת, שדעת תנא מסויימת זהה לדעת תנא שכבר הוזכר במשנה. אמנם לכאורה בשתי הדוגמאות מדובר בכפילות מיותרת.
4.
עונה הגמרא שתי תשובות אפשריות. התשובה השניה היא תשובה הקשרית, שקובעת שמשנתנו מסתיימת בניסוח מסוים, שקושר אותה למשניות הבאות בפרק. במילים אחרות, הסיפא של משנתנו באמת לא נצרכה לצורך משנתנו.
4.1
ראוי להדגיש הדברים הנ"ל מפני שיתכן שכל מה שייתחדש על ידי ההסבר הראשון בגמרא באמת לא מקובל על ההסבר השני בגמרא, וממילא כל כלל שנאמר בהסבר הראשון ייתכן שיהיה תלוי במחלוקת בין שתי התשובות בסוגייתנו!
5.
והתרוץ הראשון בגמרא באופן כללי הוא: הייתי אומר שדעת היחיד - רבי מאיר ברישא - היא הקובעת להלכה [למרות שהיא נגד דעת רבים – חכמים] מפני שהיא יותר מסתברת [כי יש לה הוכחה מהפסוק], לכן חזרה המשנה [וליתר דיוק: חזר רבי יהודה הנשיא] לומר את הנימוק של חכמים כדי להדגיש שהלכה כמותם נגד דעת היחיד – רבי מאיר.
5.1
ה"מסתברא" הוא מכח פסוק ולא - כבדרך כלל - מכח סברא.
6.
מוכח מסוגייתנו שנימוק [ולא רק דין] שמובא במשנה ללא שם מי שאמרו גם הוא מוגדר כ"סתם משנה"
6.1
הנ"ל תקף גם אם מובא בסוף משנה - כבסוגייתנו [ולא רק ביחס לדין שמובא על ידי "תנא קמא" - שמקובל להגדירו כ"סתם משנה"]
7.
בשלב הביניים הגמרא העלתה אפשרות שהסיפא נועדה לומר שהלכה כחכמים נגד רבי מאיר, ועל זה שאלה הגמרא "פשיטא", הרי לפי הכלל שהלכה כרבים נגד יחיד ברור ממילא שהלכה ברישא תהיה כחכמים נגד רבי מאיר
8.
הפרשנים דנים בהרחבה בכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים":
ראה על כך ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קעד-קעו.
8.1
האם הכלל תקף בכל מחלוקת בין חכמים או רק במחלוקת שבפועל במושב בית דין.
8.2
האם "יחיד" הכוונה דווקא ליחיד ממש או כולל גם "מיעוט" נגד "רוב" [כגון: 2 נגד 3].
8.3
האם מצרפים לדעה אחת רק מי שסובר אותם דברים ממש, כולל הנימוקים, או גם את הדעות שפוסקות להלכה למעשה כדעה אחת מסויימת – אפילו אם מנימוקים אחרים.
8.4
האם חכם שאומר בשם רבו "אמר רב... אמר רב..." נחשבים כשתי דעות או כדעה אחת.
8.5
האם ניתן לפסוק כיחיד בשעת הדחק.
8.6
האם פוסקים כיחיד כשמסתבר טעמו - כמוכח מסוגייתנו.
8.7
כשנפסק במפורש בגמרא כיחיד!
9.
בסופו של דבר הגמרא מסבירה שדעת רבי מאיר מסתברת יותר, ולכן המשנה סיימה בדעת חכמים - "למסתמא". אבל בפשטות אין משמעות הביטוי "למסתמא" ממש כ"סתם משנה".
10.
ואולי באמת ניתן לחדש בסוגייתנו ולומר שמשנתנו כן נדונית כ"מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" [ברישא מחלוקת בין חכמים ורבי מאיר, ובסיפא - "סתם" כחכמים], ובמקרה כזה הכלל הוא "הלכה כסתם" – כחכמים במשנתנו.
