תהלים, שירה או שתיקה? - שערים לכוונה בתפילה / הרב דוב ברקוביץ

ברכות ל ע"ב - לא ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

למעשה הלכה היא ש"בזמן הזה אין אנו נזהרים בכוונת הלב"; אך מהותה של התפילה נותרה כדברי הברייתא בדף לא (ע"א): "ת"ר המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים. אבא שאול אומר, סימן לדבר, 'תכין לבם תקשיב אזניך'". בחדות מתנסח הרמב"ם בהלכות תפילה (ד, טז): "כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה." בהתייחסו להדגשה המיוחדת בניסוח הלכה זו, אמר הרב סולובייצ'יק שאנו רגילים להבחין בכל מצווה בין "מעשה המצווה" לבין הכוונה שבה; אבל במצוות תפילה כוונת הלב היא עצם "מעשה המצווה" – ללא כוונה אין בכלל תפילה.

הרב סולובייצ'יק היה מדגיש תמיד את המשך דברי הרמב"ם. "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה." כלומר, "מעשה המצווה" הוא שהאדם יראה עצמו בשעת התפילה ככהן הגדול ביום הכיפורים העומד לפני הכרובים בקודש הקדשים. דברי הרמב"ם שללא כוונת לב שכזו התפילה "אינה תפילה" נותנים ביטוי נוקב למשנה בדף כח ע"ב ובמיוחד לברייתא החשובה בדף ל ע"א, הקובעת שאדם צריך לכוון את לבו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש. הברייתא מסתיימת בפסקה זו, "...היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוון את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד מאחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת...".
 

הכנה כיצד?

בהמשך דברי הרמב"ם בהלכה טז, הוא מקשר את מהותה של כוונת הלב למנהג החסידים הראשונים המוזכר במשנה בפתיחה לפרק חמישי, לשהות שעה אחת לפני התפילה כדי ליצור את תנאי הנפש הנאותים לכוונת הלב של עמידה לפני השכינה. מאז צעירותי חולם אני שייגלה לנו מקור מהימן המספר על שהיית חסידים זו, מהי. האם קראו פרקי תהילים כפי שהתקבל להלכה בסידור תפילות הקבע שלנו? האם למדו או אולי שרו? אולי עסקו בהתבוננות שקטה המכשירה לכוונת הלב כפי שמשתמע מלשון הרמב"ם בהמשך הלכה טז? מהביטוי "לפנות את כל המחשבות" שאדם נקרא לעמוד עירום ועריה לפני מה שמעבר לכל. מלשון המשנה אפשר להבין שמטרת מנהג החסידים הייתה לעמוד לתפילה "מתוך כובד ראש" – מהו אותו "כובד ראש"? במה בדיוק עסקו אותם החסידים בכדי ליצור אותו בשהייה "שעה אחת לפני התפילה"? אולי הצליחו בכך בעצם השהייה שעזרה להתנתק מעיסוקיהם שמחוץ לבית הכנסת.

בגמרא (ל ע"ב) מנוסחים מצעים שונים כבסיס לכוונת הלב וכהסבר למנהג חסידים הראשונים. רבי אלעזר מציין את חוויית המרירות של חנה שעה שעמדה להתחנן במשכן שילה על עקרותה. דברי רבי אלעזר מזכירים את אמירתו של הרב סולובייצ'יק שבתשתית פניית אדם לבורא עומדת חוויית חסרון ומצוקה קיומית.

בהמשך הדיון בגמרא מובאת שיטתו של רבי יוסי בר חנינא. הפסוק אותו הוא מביא, "ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך", מתאר חוויה מורכבת של יראה היונקת דווקא מהכרת השפע והברכה של הקדוש ברוך הוא, והמביאה את האדם לרצות להתקרב לבוראו. רבי יהושע בן לוי, לעומתם, מדגיש את חוויית יראת הרוממות, ההכנעה וההתבטלות הבאה מ"חרדת הקודש".
 

דיאלוג חופשי

עיקר הדוברים בסוגיה זו הם אמוראי ארץ ישראל מהדור השני. ראש הדוברים מביניהם בסוגיה הינו רבי אלעזר, ששיטתו על אודות מנהג החסידים היא שפתחה את הסוגיה. ככל שהצלחתי למנות, שמונה עשרה(!) משמועותיו מובאות בסוגיה. בכל שמועותיו מודגש שהתפילה היא מסגרת בה האדם מוזמן להביא לפני בוראו את כל המטריד והמעסיק אותו, כמעט עד כדי דיאלוג חופשי ואף "הטחת דברים". אמורא אחר מבית מדרשו של רבי אלעזר, רבי אבהו, ביטא זאת בחריפות: "אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו. מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו, ריבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחל ותסלח להם."

השיטות השונות המובאות בגמרא סביב מנהגם של חסידים ראשונים ומהותה של כוונת הלב מלמדות שישנן דרכים רבות אל הקודש – כשערים הנפתחים למתפלל, כשכל אדם מוזמן לעבור בשערו הוא, לפי נטיית נפשו - והמשותף לכולם, "תכין לבם תקשיב אזניך". יחד עם עמידה לפני השכינה הסוגיה מזמינה אותנו גם להרחיב את הנפש בכדי להתקרב אל השכינה דרך הפנים הרבות החבויים בנפשנו פנימה.