שתי דרכים במסורת תורה שבעל פה / הרב דוב ברקוביץ
ברכות כז ע"ב - כח ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הסיפור על אודות המחלוקת שהתעוררה סביב "תפילת ערבית רשות או חובה", מלמד רבות על חידוש פעילות הסנהדרין ביבנה לאחר חורבן בית שני. במשך יותר משלושה דורות הלכו והתגבשו מסגרות חדשות של קהילה, דרכי קביעת ההלכה, לימוד תורה ותפילה, מסגרות המשמשות אותנו עד היום הזה. תהליך זה לווה במתחים וחילוקי דעות עקרוניים, המלמדים על עומק הבירור הרוחני הנוקב שליווה את גיבוש פני הסנהדרין ביבנה.
מדיון התנאים ביחס למסגרת תפילת עמידה במשנה בדף כח: אנו למדים שמסגרת תפילות הקבע המוכרת לנו הייתה בתקופה זו בתהליך דינאמי של גיבוש. במיוחד היה מוטל בספק מעמדה של תפילת ערבית. מסגרת הזמנים של תפילות הקבע התבססה, בין היתר, על זמני הקרבת התמיד במקדש (דף כו); עבודת המקדש התקיימה בשעות היום (משנה במגילה, כ:). מבחינה זו לא היה, אפוא, בסיס מובהק לתפילת ערבית. גם מסוגיות אחרות, כמו זו של פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה (ראש השנה לב), מתחזק הרושם שתקופה זו היתה אחת המכריעות בגיבוש סידור התפילה הנהוג עד היום.
לא לכבוד בית אבא
מאבק נוקב נוסף התנהל על אופייה של הסנהדרין ביבנה, כאשר במרכזו עמדה שאילת ריכוז הסמכויות בידי הנשיא. האם בידי הסנהדרין ביבנה בכלל והנשיא בפרט סמכויות זהות לאלו שהופקדו בידי הסנהדרין והנשיא כאשר ישבו בלשכת הגזית קרוב למקום השראת השכינה?
בסיפורנו (דף כז: - כח.) מתגלה הנשיא, רבן גמליאל דיבנה, כמי שנוקט במדיניות חד-משמעית של ריכוז סמכויות בידו ובמשרתו. עמדה זו משקפת את האינטרס הלאומי לעצב מרכז סמכותי חדש מול סכנת התפרקות ופיזור לאחר החורבן. אכן כך מתבטא רבן גמליאל בסיפור הידוע של "תנור של עכנאי" (בבא מציעא נט:) - סיפור המשקף גם הוא את הבירור הנוקב שבדורות חכמי יבנה. רבן גמליאל סיכן את חייו כאשר נידה את ר' אליעזר הגדול שלא הסכים לקבל את הכרעת הרבים; הוא עשה זאת כתוצאה מתפיסתו שלו את מקור הסמכות המשפטית והרוחנית של הסנהדרין. על כך התפלל רבן גמליאל ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא (הנשיאות – ד"ב) עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל".
נכדו של רבן גמליאל, עורך המשנה רבי יהודה הנשיא, מבטא את גישתו לדיון מכריע זה בדו-משמעות של המשניות במסכתנו. האם העובדה שר' אליעזר ורבן גמליאל הם התנאים הראשונים המוזכרים במשנה הינו מקרה עריכתי ולא יותר? בוודאי אין זה מקרה שרבן גמליאל מוזכר בפרק שני כמי ש"אינו שומע לתלמידיו" אשר מראים לו את סמכות ההלכה שהוא עצמו לימד. רבן גמליאל מוצג כמי שרואה את עצמו כמכונן קהילת המצווה, ועל כן אינו יכול ליבטל מקבלת מלכות שמים "אפילו שעה אחת". זאת ועוד, כבר במשנה הראשונה נדחים דבריו של רבן גמליאל מן ההלכה, הנקבעת לדורות על ידי הכרעת הרבים.
דו משמעות בעריכה
גישתו המורכבת של רבי יהודה הנשיא מתגלה בכל עוצמתה בדרך שתיאר את שלשלת הדורות בתקופת חורבן הבית בפרק ראשון ושני במסכת אבות. בתקופת ה"זוגות" העברת המסורת מדור לדור צוין בביטוי "קבלו מהם". באופן מפתיע הביטוי אינו מוזכר במעבר המסורת מהלל ושמאי לבנו של הלל, רבן גמליאל הזקן, הנשיא שחי בתקופת החורבן. לעומת זאת בפרק שני שם, לאחר שמתוארת שלשלת הדורות מהלל דרך משפחת הנשיאות עד רבי יהודה הנשיא בעצמו, ועד בנו, חוזר עורך המשנה, ללא הסבר, ומזכיר דברים נוספים של הלל. ושוב מתוארת המסורת של תורה שבעל פה, אך הפעם באזכור המפורש: "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי". חידת הכפילות בתיאוד שלשלת המסורת מוסברת על ידי המשך המשנה: המשנה מספרת שלרבן יוחנן בן זכאי היו חמישה תלמידים, אותם לימד בשיטה מהפכנית – הוא שאל אותם שאלות עומק, שאלות של תשתית העבודה האישית של אדם תורני. התורה עוברת מדור לדור דרך תשובותיהם של התלמידים.
בצורה מרתקת זו מתאר רבי יהודה הנשיא שני מסלולים שונים בהם שלשלת המסורת של תושב"ע התקיימה בדורות שמהלל עד דור רבותיו: האחד מסלול ריכוז הסמכויות במשרת הנשיאות, מסלול שעבר לבניו הנשיאים, והשני, שעבר מהלל לרבן יוחנן בן זכאי ולתלמידיו, מסלול של ריבוי אורות התורה דרך קיומה של האמירה "העמידו תלמידים הרבה". מסלול זה חשוב יותר להעברת המסורת – שכן דוקא לגביו התבטא עורך המשנה במפורש – רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי". גם בסיפור שלנו מתגלה פן נוסף בתורה כתוצאה מההעזה של "תלמיד אחד", שבסופה של הסוגיה מתגלה לנו שאינו אלא רבי שמעון בר יוחאי.
