טומאת הגוף – המהפכה המושגית של עזרא / הרב דוב ברקוביץ
ברכות כב ע"א - כד ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הגמרא במסכת בבא קמא דף פב. מכניסה את חיוב הטבילה לבעלי קריין במסגרת "עשרה (כך במקור) תקנות שתיקן עזרא". הגמרא שם מדגישה שחיוב טבילה להיטהרות אדם שהוציא "שכבת זרע" הוא כבר מצווה מן התורה. הגמרא מבררת שחידושה של תקנת עזרא היתה בתקנת טבילה של בעל קרי לפני עיסוק בדברי תורה.
חידושה של תקנה זו מחודדת בשיטת תנא קמא במשנה בברכות דף כו., "זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע.... צריכין טבילה". באופן שכזה מעמידה המשנה את מערכת הטומאות בתורה מול מערכת טומאה חדשה שבתקנת עזרא. כפי שמפרש רש"י על המשנה טבילה משום בעל קרי במקרה זה לא תועיל להסיר את הטומאה החמורה יותר של זיבה או נידה, ועל כן אין טעם לקיימה במסגרת הטומאה התורנית, שהרי נשאר האדם מרוחק מהקודש; לעומת זאת לאחר תקנת עזרא מועילה טבילה משום קרי לשם עיסוק בדברי תורה ולשוב ולהתפלל שמונה עשרה.
השימוש של חז"ל בלשון "קרי" במקום הביטוי המצוי בתורה, "שכבת זרע", מלמד רבות על מימד המהפכה המושגית הטמונה בתקנת עזרא בראשית ימי הבית השני. המסגרת של יסודות הטומאה בתורה, שעיקרן מוגדרים בספר ויקרא ובפרק יט שבספר במדבר, מעמידה את המוות הפיזי כמוקד הטומאה. גוף המת, המצורע והזב מהווים יסודות הטומאה החמורים, והגורמים להתרחקות המשמעותית ביותר מהקודש. למסגרת זו תובנה תורנית ברורה. המקדש הנו מקור חיים של העם – מעל לכפורת שעל הארון יוצא הדיבר האלוקי המחיה, ומזבח הנחושת הנו שורש הכפרה, כלומר שורש הסרת המוות. על כן כל הבא במגע עם המיתה מצווה עליו להתרחק ממקום הקודש ומקדשיו עד שיטבול במקווה מים הקשורים למי בראשית, נקודת חיבור לשורש החיים. גם דם נידה של אישה וגם שכבת זרע של גבר שיצאה מהווים איבוד, בחלקה או בכולה, של פוטנציות יצירת החיים אשר בגוף האדם.
בהתאם לכך הביטוי "שכבת זרע" שבתורה מדגיש את כוח היצירה הפוטנציאלי ואיבודו. לעומתו, הביטוי "קרי" מבליט את חוסר השליטה, ובמקרים רבים את חוסר המיקוד והעדר ההשגחה וההתכוונות. הטומאה שבקרי נמצאת בפגם שבתודעה ובהתכוונות, לא בהופעת המוות הפיזי. בהתאם לכך מורחק ה"בעל קרי" ממקום הקודש הטמון במילים ובדיבור ולא ממקום פיזי בעולם ומהקודש המתגלה בקורבן ובתרומה הפיזיים.
יצר וטומאה
העמדת הקרי כהנגדה לדברי תורה ולתפילה לא נכלל בדיני טומאת שכבת זרע בתורה. בכך תקנת עזרא מעבירה את שפת החיים והמוות המתווכת את מציאות ההתקרבות וההתרחקות של אדם ממקום השכינה אל הרובד של ההרהור והדיבור. הגמרא בפרק שלישי בברכות טורחת באופנים שונים להראות שיסוד התודעה בהרהור והדיבור הוא המקרב (או המרחיק) מהשכינה, כפי שהיה בקבלת התורה במעמד הר סיני. ועוד, העמדת טומאת קרי כטומאה העיקרית במערכת הטומאות מהווה בסיס להיווצרותה של הנגדה רוחנית רחבה בין יצרי הגוף הסוחפים לבין התמקדות האדם בעניינים "רוחניים" כמו עיסוק בדברי תורה, אמירת אזכרות ותפילה.
העברת מושגי הטומאה לזירה זו של יסודות היצריים הגופניים, ובעיקר המיניים, הביאה להרחבת מושגים אלו מעבר לבעלי קרי שבכל זאת נמצא בתורה כטומאת שכבת זרע. הדיון של הגמרא בהרחקות של הלומד או המתפלל מההפרשות הגופניות, כמו צואה ושתן, כמנוגדות לתורה ולתפילה, הינו רחוק ממושגי היסוד של התורה שבכתב שאינם כוללים הפרשות אלו כמקורות של טומאה היות ואין בהם ולא כלום לאיבוד פוטנציות החיים.
לפי הברייתא המובאת בברכות דף כב. הטומאות הפיזיות שהן עיקרי הטומאות מן התורה, על אף איבוד פוטנציות החיים שבהן, אינן מרחיקות את האדם מדברי תורה ותפילה. כלומר על אף שהן מוגדרות כטומאות, ואף החמורות שבהן, אין יסודות טומאה אלו, לעומת טומאת ה"קרי", יוצרים עיסוק תודעתי ממוקד בגופניות וביצריות. "הזבים והמצורעים ו(אף) הבאין על הנדות (מעשה שבתורה נכלל ברשימת איסורי הכרת –ד.ב.) מותרים לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים". על פי דברי ההסבר בברייתא ההתכוונויות של "אימה יראה רתת וזיע" הן היוצרות קירבה למקום, למקור החיים. בעל קרי, לעומת זאת, הנו אדם שההתכוונות שלו התמקדה, אף לשעה, ביסודות היצריים של הגוף. היות והתרחק ממקור החיים שבהתמקדות התודעתית לדברי תורה, מצבו בקטגוריות של טומאה בתקנת עזרא חמור יותר אף מזבים, מצורעים והבאין על נידות, ועל כן הוא מורחק ממקום הקודש, מהדיבור שבקדושה.
כה דברי כאש
הפוסקים חלקו בשאלה האם שיטת רבי יהודה בן בתירא "שאין דברי תורה מקבלין טומאה" מבטלת לגמרי או רק בחלקה את תקנת עזרא (רמב"ם, הלכות ק"ש, פ"ד ה"ח, וטור שו"ע או"ח סי' פח.) אבל לעניינינו שיטה זו מבליטה את המגמה היסודית שבתקנות עזרא. התורה בספר ויקרא פרק יא מכירה במספר עצמים שאינם מקבלים טומאה – מעיין, בור, מקווה מים ו"זרע זרוע אשר יזרע". עצמים פיזיים אלו נושאים בחובם את עצם הברכה האלוקית להתחדשות והמשכיות החיים הטמונה בעולם הגשמי הנברא. לעומתם מחדש ר' יהודה בן בתירא, "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר, 'הלא כה דברי כאש נאום ה': מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה".
יסודות הטומאה שבתקנת עזרא השונים מיסודות אלו שבתורה, משקפים נאמנה את המעבר מבית ראשון לבית שני – מהנכחת חיות הבורא וההתרחקות ממנה בגשמיות האדם והעולם אל הנכחתה וההתרחקות ממנה במישור הרוחני התודעתי. נדמה שההבדל בין העמדת המים והזרע כמקור החיים מחד לבין הדימוי של דברי תורה כאש מאידך מבטא בחדות את עוצמתו הרוחנית של מעבר זה.
