גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתכ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף עג ע"א

שמחת סיום הש"ס - על העבר או על העתיד?

בימים אלו רבבות אלפי בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם מסיימים לימוד הש"ס, במסגרת לימוד "דף היומי", ותיכף ומיד מתחילים מחזור נוסף בלימוד התלמוד בבלי, ביתר שאת ויתר עז. הכל חוגגין במשתה ושמחה, כפי שנפסק להלכה (רמ"א יו"ד סי' רמו סכ"ז): "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה", ומקורה טהור בגמרא, במסכת שבת (קיח:): "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן".

בענין סעודה מצוה זו כתב המהרש"ל ב'ים של שלמה' (ב"ק פ"ז אות לז): "... ומשום זה היה נראה לברך 'שהשמחה במעונו' בסיום מסכת, דאין לך שמחה יותר לפני הקב"ה אלא שמחה ורינה של תורה, ד'אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה' (ברכות ח.)...". עוד כתב (שם בסוף הפרק), וז"ל אחרי הביאו דברי אביי הנזכרים: "מכאן נהגו כל ישראל לסיים בשמעתא, וליתן שבח והודיה למקום, ולפרסם אותה שמחה שזכה לכך, שעושין סעודה בעת שמסיימין, וראיה ממסכת תענית (ל:) ומביאו נמי בריש פרק יש נוחלין (ב"ב קכא.): 'לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וט"ו באב', ומסיק בגמרא: 'בשלמא יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה הוא. אלא ט"ו באב מאי טעמא, ומפרש כמה טעמים. עד דמסיק לבסוף: 'רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה' כו', ופירוש, לפי שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים, ונחשב להם ליום טוב, ואם כן השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו, ובפרט היכא שדעתו להתחיל אחר כך ספר אחר, וכן כתב לשם הר"ן, שמהא שמעינן, שמנהג ישראל הוא לשמוח ולעשות יום טוב בהשלמת המצוה".

העולה מדבריו, שעיקר השמחה לגומרה של תורה הוא בגלל ההשלמה והגמר, "וליתן שבח והודיה למקום ולפרסם אותה שמחה שזכה לכך".

אמנם, פן נוסף ישנו בשמחת סיום התורה, וכפי שמבואר בדברי ה'שם משמואל' (שמח"ת שנת תער"ב ד"ה ענין) בענין שמחת תורה – שהוא במה שבני ישראל שמחים בגומרה של תורה שבכתב, וכלשון ה'בית יוסף' (או"ח סי' תרסט): "ועושין משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה, כן כתוב בהגהות אשירי בפרק לולב וערבה (סי' ו) בשם אור זרוע (הל' סוכה סו"ס שכ)" וכו', שמציין מקור לכך מדברי המדרש על מה שאמר הקב"ה לשלמה המלך (מ"א ג, יב): "הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וכו', וכן (דהי"ב א, יב): "החכמה והמדע נתון לך", ונאמר (מלכים שם, טו): "ויקץ שלמה והנה חלום", ואיתא במדרש (שהש"ר א, ט): "א"ר יצחק, חלום היה עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי, מיד 'ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו' (מלכים שם), א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה", ומבואר שם במפרשי המדרש (מתנות כהונה ומהרז"ו) כי שלמה המלך זכה אז להשיג כל חכמות התורה יחד עם שאר חכמות, ולכן עשה שפיר שמחה לגמרה של תורה.

וכתב ה'שם משמואל': "ענין שמחת התורה, אמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שהוא על מה שנלמוד להבא, כי על לשעבר מי הוא זה שיכול לומר שכבר למד, עכת"ד. ואף שמצינו שעושין סעודה לגמרה של תורה, זה נלמד משלמה המלך ע"ה, שראה שהחלום נתקיים צפור מצויץ ויודע מה אמר, אבל לא כן אנחנו השפלים, ואולי גם שם הפירוש על קבלתו על להבא".

כיוצא בזה יש להביא את אשר הובא בספר 'פלא יועץ' להרה"ק רבי מרדכי דוב מהורנוסטייפלא זי"ע (ח"ב ענין ניסוך המים): "והנה שמעתי מגיסי הרה"ח שיחי' (ה"ה הרה"ק משינאווא זי"ע) שאמר בשם חותנו זקנו הק' [בעל ה'ישמח משה'] מאוהעל זי"ע, שאצלו היה חזק מאוד השמחה שבההכנה להמצוה, ואמר, דוודאי כשאדם עושה איזה מצוה – מוצא אחרי כן חסרונות, שלא עשאו כראוי בשלימות האהבה וטהרת המחשבה, אבל במה ששמח בזה שיזכהו הקב"ה לעשות ולקיים המצוה – בזה תהיה השמחה גדולה בקרבו לאין שיעור, ומקוה להשי"ת שיוכל להשלים המצוה כתיקונו" (ראה 'ישמח משה' ר"פ כי תבא).

ודבר בעתו מה טוב ויפה להאיר ענין זה בדברי רבינו גרשום (תענית שם; ב"ב שם) במהות השמחה ביום ט"ו באב, שהוא יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, וז"ל: "ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היות מתבטלין בתלמוד תורה. אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב, שמכאן ואילך היו עוסקין בתורה", הרי ששמחת יום זה היא בעיקרה על העתיד, כי מעתה יהיה להם זמן פנוי לעסוק בתורה, ועל כך עשאוהו יו"ט.

ובאמת גם היש"ש מסיק בדבריו הנ"ל בענין שמחת סיום בזה"ל: "ואם כן השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו, ובפרט היכא שדעתו להתחיל אחר כך ספר אחר", שילב במהות השמחה את שני דברים כאחד, שמחה על גומרה של תורה ועל התחלתה.

יתכן שגם נוכל לפתור בזה ענין בהלכה שנדון בספרי הפוסקים ('קרית ארבע' ליקוטים סי' קכז קס, ד; שו"ת 'ויען אברהם' או"ח סי' נ), במי שסיים שתי מסכתות - האם נכון לעשות סעודת סיום על שתיהם בבת אחת, והשאלה היא אם אין בכך משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות". כי אם נאמר שיסוד השמחה הוא על העבר – גמר המסכתות, שפיר שייך לדון בזה, כי יש כאן שתי שמחות נפרדות, שמחה על גמר שתי מסכתות, ואולי אין להרכיבן על סעודה אחת, משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות" (עי' ברכות מט.). אכן, אם יסוד השמחה הוא על העתיד, הרי משני הסיומים יוצאת אל האדם קריאת קודש אחת, להמשיך ולהתעלות בלימוד התורה, ואם כן אין כאן שתי שמחות נפרדות אלא שמחה אחת על שם העתיד, ולכאורה לא שייך כ"כ לומר בזה הענין ד"אין עושין מצות חבילות חבילות", והבן.