דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף ד

עמוד א

רש"י ד"ה ואביתר אלו אורים ותומים – שכל ימי דוד היה נשאל באביתר עד מלחמת אבשלום ששאל אביתר ולא עלתה לו ושאל צדוק ועלה לו וכו':
רש"י האריך בכל זה לספר שהיה כהן נוסף שדוד המלך שאל אותו , ובזה אפשר ליישב תמיהת תוס' על רש"י בתוד"ה בניהו וז"ל ותימא לפירושו פשיטא דאביתר כהן היה בימי דוד שלא היה כהן אחר שכולם נהרגו בנוב עיר הכהנים ולמה צריך ראיה וכו וע"פ דברי רש"י אלו מובן שרואים שהיה כהן נוסף בזמן דוד המלך ע"ה שאף נשאל באו"ת וע"כ היה צריך להביא ראיה נוספת לחזק שאביתר זה או"ת שנשאלים בהם אחרי שנמלכים בסנהדרין.

רש"י ד"ה אלא דניאל שמו – במקום אחד אומר ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל וגו' ובמקום אחר אומר והשני דניאל לאביגיל:
רש"י מביא את המשך הפסוק לאביגיל אשת נבל וגו' ולא מסתפק בציטוט ומשנהו כלאב לאביגיל , היות והייתה סיבה נוספת שנקרא כלאב כמו שמובא ברוב המפרשים בנביא שמואל ב' לרמוז כלאב = כולו אב, שהיה דומה לדוד המלך שכתוב במדרש מפני הליצנים שהיו אומרים שהוא בן נבל הכרמלי, ובאופן זה מסביר המלבים שבשמואל ב' שמוזכר אביגיל אשת נבל הכרמלי מוזכר ששמו כלאב ובדברי הימים שמוזכר רק שמה אביגיל נקרא דניאל , וזה יוסיף נופך מתוק לגמרא אצלינו שדווקא הבן כלאב = שכולו אב, שהיה דומה בדיוק לאביו דוד המלך שאותו היה מבייש מפיבושת - הוא הוא אותו בן שכולו אב = הופך ברבות הימים להיות כלאב = מכלים מבייש את מפיבושת האב בהלכה.
 

עמוד ב

רש"י ד"ה זה הסומך – וכל שכן וכו' וסמיכת גאלה לתפילה רמזה דוד וכו' עס"ה:
רש"י מביא כאן אריכות גדולה ורמז מהתהילים ואחר כך מביא מהירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפילה למה הוא דומה לאוהבו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג וכו' עס”ה: לכאורה יש לנו כאן כמה תמיהות ברש"י א. מדוע רש"י לא מביא כחיזוק לעניין סמיכת גאולה לתפילה מגמרתינו בדף ט: דמי שסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום.? ב. הלימוד שרש"י אומר שרמזה דוד בתהילים זה הרי גם כן מופיע בירושלמי באותו מקום לפני המימרא מי שאינו סומך גאולה וכו' דומה לאוהבו של מלך וכו' ומדוע רש"י לא כתב ואמרינן בירושלמי דסמכה דוד המלך בתהילים ומי שאינו למה הוא דומה וכו' ומדוע רש"י כותב זאת בסתם ורק אח"כ מביא את הירושלמי להמשך המאמר.?(שאילה זו מופיע גם בספר שפתי חכמים) ג. באותו מקום בירושלמי גם יש את אותה מימרא שיש בגמ' אצלינו בדף ט: דמי שסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק ורב זירא (ובירושלמי רב זעירא) אמר שהוא סמך וניזוק ושאלוהו במה ניזוק ואמר שהוצרך להביא הדס לבית המלך וענו לו חכמים שלהיפך זה לא נקרא שניזוק, ואם נתבונן לעומק הסיפור הרי שבמשל לאוהבות של מלך וכו זהוא סיפור חיזוק בדרך השלילית שמי שלא סומך דומה וכו' ודוקא במימרא הראשונה בירושלמי וכן בגמרא אצלינו בדף ט הסיפור הוא בדרך החיובית שכל הסומך אינו ניזוק? ונראה דרש"י העדיף לא להביא את המימרא של כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום דיש כאן קצת משמעו שזה קשור דווקא ליום , וזה כעניין סגולי למי שעושה כך, וע"כ הביא את המימרא השניה שמופיעה בירושלמי (ויש גם מקור נוסךף ממדרש תהילים), והיות שההקבלה בין שמונה עשרה לתהילים המודגשת בפסוק יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי מופיע גם אצלנו בבלי ובאותו מקום בדף ט: אבל לנושא שמשמעותו הפוכה כמעט לחלוטין, והוא ההסבר מדוע אנו אומרים פסוק זה בסיום שמו"ע - היות ודוד המלך אמרה לאחר שמונה עשרה פרקי תהילים, וזה משמש כמשפט הסיום של שמו"ע ואיתו נפטרים מהמלך בשלושה פסיעות לאחור, וכדי שלא נחשוב שיש כאן מחלוקת בין שיטת הבבלי לירושלמי ע"כ רש"י לא הביא מקור לדרשת הסמוכין הנ"ל בשם הירושלמי כי גם הבבלי סובר שדורשים סמוכים ובוודאי רב יוחנן שהוא בעל המימרא כאן, ולכן מביא רש"י את המעשה מהירושלמי שהוא רומז אף שזה בדרך השלילה אבל זה מחזק את הסיבה לסמוך תמיד גאולה לתפילה.

רש"י ד"ה דאית ביה תרתי – דאתי באל"ף בי"ת, ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי:
מביא הגר"א ובעוד ספרים דרש"י דקדק לכתוב בדרך הסבר, שיש בו שבח הכנת מזון לכל חי, וזה גם סוף הפסוק פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ולא כתב את מילות הפסוק כמו שמצטטת הגמ' פותח את ידך, דבזה מיישב רש"י מדוע לא אומרים מזמור הללויה אודה ה' בכל לבב, שהוא גם ע"פ א"ב וגם כתוב בו טרף נתן ליראיו, דכאן השבח יותר גדול דמכין לכל חי, ואפשר עוד להוסיף, שגם רמז בלשון זה לנאמר בברכת המזון ומכין מזון לכל חי, שזה מחזק את חשיבות מזמור זה שיש בו את הפסוק פותח את וכו שעליו נסמך ברכת המזון כמו שיש נוסחאות בבהמ"ז כאמור פותח את ידך וכו.

רש"י ד"ה אמרו בלבבכם – מה שכתוב על לבבך:
רש"י מביא בדווקה את הפסוק על לבבך מפרשה ראשונה של קר"ש ולא על לבבכם שנאמר בפרשה שניה, שמתאים לכאורה יותר בלשון אמרו בלבבכם, רש"י לשיטתו שלפני השינה אומרים רק פרשה ראשונה ויוצאים ידי חובת קר"ש בכך כמש"כ בתחילת הפרק בסוף ד"ה עד סוף האשמורה הראשונה.