הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "אמר מר"

ברכות ב ע"א

אמר מר: משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. 

1.
בדרך כלל הביטוי "אמר מר" [לעומת הביטוי "גופא"] פותח ציטוט מברייתא כדי לדון בדבריה. בסוגייתנו מדובר בציטוט מהמשנה. ויש שאינם גורסים ביטוי זה בסוגייתנו – ראה "מתיבתא" הערה נה.

2.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:

וההבדל שיש בין 'גופא' ובין 'אמר מר', הוא, כשהביא התלמוד תחילה הענין ההוא במקרה, אם להקשות אם לסיוע, אומר אחר כך לשון 'גופא' או לשון 'אמר מר'.
אבל אם הביא התלמוד איזה ברייתא לא במקרה, אלא בעצם, לא שייך לומר אחריה 'גופא', לפי שתיבת 'גופא' יורה שמה שקדם הוא במקרה, וממנו עושה עצם.
אבל אם מה שקדם, הוא עצם, לא שייך לומר אחריו 'גופא' אלא 'אמר מר',
כלומר, התנא אומר כך, ויש להקשות כך וכך.
הרי [אם כן] כי לשון 'אמר מר' שייך למימר על מה שקדם בין במקרה בין בעצם,

ולשון 'גופא' לא אפשר למימריה אלא למה שקדם במקרה לבד.

ותמצא שאם אינו אומר 'גופא', ההבנה בזה, שכוונת התלמוד להקשות שהראיה שמביא למעלה ממנו אינו ראיה, לפי שהמאמר משובש, מפני הקושיא הזאת שיש להמאמר ההוא. בריש פרק אלו נערות (כתובות כט א) מביא ראיה דמתניתין רבי מאיר היא, ואחר כך הקשה, קנס אין מכר לא, ולכן אין ראוי להביא ראיה ממנו לומר דמתניתין רבי מאיר היא.

כלומר, הביטוי "אמר מר" מובא בגמרא במקרה שבו הגמרא מתייחסת לדבר שמוזכר במקור הקודם

וכן מובא ביטוי זה - "אמר מר" - בגמרא בעמוד ב'.