כולם בשביל אחד / אלכס טל

נידה סט ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

עיקרון אחד שוזר את המשנה בפרק האחרון של מסכת נידה, את חגיגות ט"ו באב ואת בגדי הנשים הלבנים – קביעת נורמה ציבורית שנועדה למנוע קיפוח של היחיד. הדרן עלך התלמוד הבבלי

לקראת סוף הפרק האחרון במסכת נידה, מטפלת המשנה בטומאות הנידות והזיבה של המתים. וכך היא שונה:

הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר.
גוי שמת טהור מלטמא במשא.
בית שמאי אומרים כל הנשים מתות נדות, ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה (נדה י, ד).

על פניה, דעת בית שמאי היא שכל הנשים בחזקת נידות הן ולכן אישה שמתה מטמאה במשא. אך סוגיית התלמוד אינה הולכת בכיוון זה; הבנתה הראשונית את דעת בית שמאי היא ששעת המוות היא שגורמת לאישה לפרוס נידה: 'מאי טעמייהו דבית שמאי?..."ותתחלחל המלכה", מלמד שפרסה נדה (נדה עא ע"א)'. לאחר שקלא וטריא דוחה הסוגיה הבנה זו ומכיוון שאינה מוצאת הסבר אחר, משנה כיוון:

אלא, טעמא דבית שמאי כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים (בגדים, אף של קודם המיתה) על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. בראשונה היו מטבילין על גבי זבין מתין, והיו זבין חיין מתביישין. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל האנשים, מפני כבודן של זבין חיים.

למסקנת הסוגיה, השוו את דין הנשים שמתו בטהרתן עם אלו שמתו בטומאתן, וחייבו בטבילה את בגדי כולן. ולא רק לנשים השוו את הדין, אלא גם לגברים משום זיבתם. הסיבה לכך היא שאישה חיה הטמאה נידה בושה במצבה כשהיא רואה את הטבלת בגדיה של הנידה המתה – "שאפילו במיתתן הם משונין מכל אדם" (רש"י).

ברור שרוב הנשים מתות טהורות, שהרי זהו מצבן של רוב החיות גם כן. ואם כך, יש פה 'פגיעה' ברוב כדי לא לפגוע ברגשות המיעוט. המתודה היא אם כן, לדעת בית שמאי, כפיית נוהג ציבורי שווה לכלל האוכלוסייה כדי שמיעוטה לא ייפגע.

אין זה המקרה היחיד לתקנה כזו. שבת נחמו דהשתא חלה במוצאי ט"ו באב, וכך שונה המשנה הידועה המסיימת את מסכת תענית:

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.
כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות. בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי ל"א)". ואומר "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

גם כאן נוצר מצב שוויוני כלפי חוץ, כאשר כל הבנות לובשות את אותו סוג בגד צנוע ופשוט. לא זו אף זו, משפט הלכתי מפסיק את רצף הסיפור: 'כל הכלים טעונין טבילה'. וכך מפרש זאת ר' מנחם המאירי (1249-1315, פרובאנס): 'וכל הכלים טעונים טבילה, שלא לבייש אותן שכליהם צריכים טבילה מחמת טומאה ואפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא'. שוב האחדה הלכתית כדי למנוע בושה, ושוב סביב טהרת הבגד.
 

זמן העצים

רבות נכתב על מקורו של ט"ו באב, והתהיות לגביו עתיקות הן. כבר התלמודים (ירושלמי תענית ד ה"ו; בבלי תענית ל ע"ב-לט ע"א) מתחבטים בבעיה זו, ובעיקר בהקשר התמוה משהו בין היום הקדוש בשנה – יום הכיפורים – ליום צדדי זה. והאפשרויות רבות הן: (1) יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, (2) יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, (3) יום שכלו בו מתי מדבר, (4) יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, (5) יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה ו-(6) יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

התשובה האחרונה שבבבלי מובאת ראשונה בירושלמי:

ניחא ביום הכיפורים שהוא כפרה על ישראל, בחמשה עשר באב למה?
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: שבו זמן קיצה יפה לעצים. שכל עצים שהן נקצצין בו אינן עושין מאכולות, כהיא דתנינן תמן: כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח.

אכן, דווקא הקשר בין תאריכים מסוימים בחודש אב לבין הבאת העצים מצוי במספר מקומות בספרות חז"ל, ואף בזו החיצונית לה. אך המקור הראשוני לקרבן העצים מופיע עוד בימיה הראשונים של שיבת ציון:

וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה' (נחמיה י, לה-לו).

וכך מצינו במגילת תענית לתאריך ט"ו באב (מהד' ו' נעם, עמ' 80-85):

בחמשה עשר באב זמן אעי (עצי) כהניא ודלא למספד בהון.
מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים. אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות יהן אף הן צריכין. התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים. וכל המתנדב קרבן למקדש אפילו עצים פטור מן ההספד באותו היום.

יוספוס פלאביוס מתאר גם הוא מאורע דומה:

והיום השמיני (=יד אב) היה חג קרבן העצים, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח לבל יחסר טרף לאש התמיד ולא תכבה כל הימים (מלחמת היהודים ב, עמ' 425).

והנה, במשנת תענית, באותו פרק שאנו אוחזים בו, מוזכר עניין זה בדיוק (על פי הצעתו של רי"ן אפשטיין, מחקרים, א, עמ' 3):

זמן עצי כהנים והעם [ב]תשעה [באב].
באחד בניסן בני ארח בן יהודה
בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה
בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה
בשבעה בו בני יונדב בן רכב
בעשרה בו בני סנאה בן בנימין
בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו
ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות בעשרים בו...

אין לנו להיכנס כאן לסבך הגדול שמקורות אלו ומקבילותיהם מציבים בפנינו, אך התמונה העולה מהם ברורה יחסית: בימי שיבת ציון התעורר צורך באספקה סדירה של חומרי בערה לעבודת הקרבנות, וזו הוטלה על פי גורל על משפחות מסוימות. משפחות אלו הקפידו על שמירת ימיהן, שהפכו במהלך הדורות לחג משפחתי, שנשא עמו יוקרה משמעותית. רוב התאריכים ממוקמים בחודש אב, חודש המסיים מעשית את טקסי הבאת הביכורים (שאכן מוזכרים בפסוק הבא שבספר נחמיה).
 

מגמה של שוויון

שאלת קרבן העצים וחגיגת השידוכים של ט"ו באב העסיקה חוקרי היסטוריה ותלמוד למן ימיה הראשונים של חכמת ישראל ועד לימינו אלה ממש, ורובם של אלה מסכימים כי קשר הדוק ביניהם. רובם גם מניחים כי ייחודו של חג קרבן העצים, בניגוד לשאר מועדי ההקרבה המנויים במשנת תענית, הוא ששאר העם הביאו בו עצים – גם אלה שלא זכו בפריבילגיה שמימי נחמיה. פ' מנדל (תעודה י"א, עמ' 148-178), מעלה אף את האפשרות כי לחג המחולות שבט"ו באב לא היה מתחילה הֶקשר 'רומנטי', וכי כל כולו נועד לשמש זכר לקרבן העצים. נזכיר שרבן שמעון בן גמליאל הוא מנהיג האומה בדור השיקום שלאחר מרד בר כוכבא, ולהבנה זו העמדת המועד קשורה למאמץ הזיכרון של ימי המקדש שבשמחתו ובבניינו.

הרי"ן אפשטיין (לעיל) וכ' ורמן (לגלות נסתרות, עמ' 340-347), מדגישים את הפן הציבורי-עממי שבמועדי העצים. לדעתה של ורמן, דעת חז"ל לא הייתה נוחה מכך שיש למשפחות פרטיות חלק קבוע בעבודת המקדש ומימונה – עבודה השייכת לכלל העם. מכיוון שכך הם פעלו לבטל את ימי המשפחות ולהעמיד במקומם ימים ציבוריים אלו, שבהם רבתה השמחה עד מאוד.

כך או כך, התמונה המסתמנת היא שיש לפנינו מגמה חזקה של העדפת השוויון והציבוריות העממית על חשבון היוקרה הטבעית של משפחות 'האצולה'. כך הוא הדבר גם בלבישת בגדי הלבן הפשוטים שבמחולות החג ובהטבלתם.

*

כעת יש לנו לשוב לראשונות שבהן פתחנו. מפני בושתם של הנידות והזבים החיים, קבעו בית שמאי (להבנת התלמוד) שיוטבלו בגדי כל המתים שבאו עמם במגע סמוך למותם. הבושה היא רגש מאוד פרטי, והחש בה נושא אותה עמו בינו לבין עצמו. הלכת בית שמאי מעלה את הדאגה לרגש פרטי זה למישור הציבורי, וכופה על הציבור כולו הלכה כדי למונעו. תחושת הקיפוח של עניות בנות ישראל כבר אינה כה פרטית ואישית; משותפת היא למעמדות רחבים שבעם. וגם עמה מתמודדים על ידי יצירת שוויון מלאכותי של בגדי הלבן. וביותר הוא בחגי קרבן העצים של העם.

האחדה מלאכותית אינה תמיד נעימה. בתקופתנו הנושאת על נס את דגל האינדיבידואליות קשה לקבלה. ראו נא את אשר קרה לתלבושת האחידה בבתי הספר. על אף זאת, מלמדות סוגיות אלו שלכפיית צביון כללי על הציבור יש מקום כפתרון לבעיות פרטיות וציבוריות. זו הקרבה הנדרשת מן הפרטים השונים כלפי אחיהם שבעם. וכשהיא באה מרצון, בשמחה וגם בעצב, במחולות שבכרמים כמו בלוויות האהובים, הרי שהיא מסוגלת להפוך את אוסף הפרטים לעם שלם. עם כזה הוא שראוי לדרוש עליו את סיומה של מסכת תענית: 'וכן הוא אומר, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה"ש ג'). "ביום חתונתו", זו מתן תורה. "וביום שמחת לבו", זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן'.

תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: "הליכות עולם לו", אל תקרי הליכות אלא הלכות.
הדרן עלך תינוקת וסליקא לה מסכת נדה (בבלי נדה עג ע"א).
סליק לו התלמוד הבבלי. הדרן עלך.