דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף י

עמוד א

רש"י ד"ה פתח באשרי וסיים באשרי – אלמא חדא היא, דאשרי כל חוסי בו סיומא דלמא רגשו גויים הוא:
רש"י מצטט לכאורה בד"ה את ראשית הגמרא במימרא כל פרשה וכו' פתח [בה]באשרי וסיים [בה] באשרי, וע"ז הסביר רש"י אלמא חדא ולא בהמשך הגמרא שאומרת פתחש באשרי דכתיב אשרי תמימי וכו' וסיים באשרי דכתיב אשרי כל חוסי בו, ונראה שמאחר שאין עוד פרשה נוספת בתהילים שמתחלת באשרי ומסתיימת באשרי (אלא במילים אחרים, הללויה - ברכי נפשי - והודו לה' ועיין בתוס') ולכן המימרא הזו בוודאי נאמרה על הפרק הראשון בתהלים שהסברה נותנת שהיה חביב על דוד ולכן פתח בו את התהילים, וזה מה שהסביר רש"י כבר במימרת הגמרא שזו מחייבת שפרקים אלו אחד הם, ואפילו שאשרי כל חוסי בו זה סיום של הפרק השני למה רגשו גוים.

רש"י ד"ה סמוכים לעד לעולם – בדברי תורה כתיב, [אחרי] נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר ולצורך, ולא דבר רק:
רש"י מסביר שסמוכים מדבר על דברי תורה כי כתוב בפסוק לפניו נאמנים כל פקודיו (שזה התורה כנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב)ועל זה אמר שהם סמוכים לעד וכו' ולכאורה היה מספיק לרש"י לכתוב "כל פקודיו" ללא תוספת המילה "נאמנים" , ונראה שרצה לומר מאחר ש"סמוכים" פשוטו הוא נסמכים בחוזק ע"י אזהרות ועונשים כמו שרש"י בתהילים מסביר, וע"כ מוסיף רש"י כאן נאמנים כל פקודיו שפירושו שכל דברי התורה אמת ובפסוק שאחריו חוזר שוב סמוכים לעד לעולם עשוים ב"אמת" וישר והכפילות היא כדי שנדרוש משמעות נוספת לסמוכים לומר שזה לצורך ולא דבר רק.

רש"י ד"ה ואמר שירה – כנגד כולם אמר שירה לכששרתה רוח הקודש עליו:
מרש"י משמע שלא אמר כל שירה בשעתה, אלא בזמן אחר כנגד כולם אמר כששרתה עליו רוח הקודש, ואכן כל חמשת השירות הללו מובאים בשני פרקי תהילים סמוכים ק"ג – ק"ד, אף שלכאורה המסוגלות לומר שירה היא כבר כשהתינוק במעי אימו כמו שנאמר לגבי שירת הים (ברכות דף נ' ע"א) דאפילו עוברין שבמעי אימם אמרו שירה על הים, אבל אולי לגבי אמירת שירה בעת שינק לא היה נראה לרש"י דהוא במקום צנוע, ואיך יכול לשרות עליו רוח הקודש לומר שירה.

רש"י ד"ה יודע פשר דבר – משום דאיירי בסופה בסמיכת גאולה לתפילה נקט לה:
מעניין לציין שדווקה כאן בחר רש"י להסביר את שיבוצה של המימרא הזו גבי חזקיהו ברצף הקודם של מימרות הגמרא, וציין שמאחר שמימרא זו על חזקיהו משובצת עם המימרא שאחריה הקשורה לחזקיהו, והיא מדברת ג"כ מסמיכת גאולה לתפילה, וזה המקום לציין את סדר רצף המאמרים הקודם שע"פ דברי רש"י כותרתם "סמיכת גאולה לתפילה" שעסקנו בה בעמוד הקודם בדף ט ע"ב, - מאמר סמיכת גאלה לתפילה כל הסומך וכו', – דיון על שלפני התפילה אומרים ה' שפתי וכו' וזה הפסק בין הסמוכים, - איזכור הפסוק שאומרים אחרי התפילה, יהיו לרצון אמרי וכו' הלימוד מתהילים שנאמר אחרי י"ח פרקים, - דיון שיש י"ט פרקים ולא י"ח והתירוץ שפרק א' וב' נחשבים לאחד, כי היא פרשה חביבה על דוד, (וכן כל הפרקים המתחילים ומסתיימים אותו דבר, ברכי נפשי הלוליה ועוד ע"פ תוס') – ומכאן למימרא על הפסוק יתמו חטאים המופיע בפרק חביב שמחיל ומסתיים בברכי נפשי – ומחוטאים לצדוקים – וצדוקים שלא דורשים סמוכים, ואנחנו דורשים סמוכים תוך כדי איזכור שוב של פרק ב' בתהילים (הקשור לפרשות החביבות כמו שנאמר בראש העמוד) – ומכאן לפרקים הנוספים החביבין שהם ק"ג וק"ד, שבהם יש חמשה שירות, - ומכאן כדברי רש"י אנו מגיעים לחזקיהו שסמך גאולה לתפילה, וביקש בזכות זה רחמים.
 

עמוד ב

רש"י ד"ה התולה בזכות עצמו – שאומר בתפלתו עשה לי בזכותי, כגון חזקיהו שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך:
צריך להבין מה הוסיף כאן רש"י בהבנת הגמרא כפשוטה, ונראה שרש"י כאן שכותב "שאומר בתפילתו עשה לי בזכותי, רוצה להדגיש שגם כשהאדם מתפלל עבור צרה שיש לו עצמו, כמו שהתפלל חזקיהו לאחר שהתבשר ע"י הנביא שעומד הוא למות, בכל זאת אין לו לתלות בזכות עצמו ובזכות מעשיו הטובים, אלא יתלה תמיד בזכות אבות, ולמרות שמשה רבינו ע"ה התפלל על אחרים על עם ישראל ותלה בזכות אבות, בכל זאת ההצלה של עם ישראל נתייחסה אליו, וזה אומר לנו שזה היה חלק מההצלה שתלה בזכות אבות, ואצל חזקיהו שביקש על עצמו ותלה בזכות עצמו, הצלתו הגיע בזכות אבות, ללמדנו שתמיד נתלה בזכות אבותינו.

רש"י ד"ה הקורא מכאן ואיל לא הפסיד – שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה, עס"ה:
לשונו של רש"י אחת מכל הפרשיות שבתורה, ולא אמר כאדם שקורא בתורה, נראה שרש"י לשיטתו שחיוב דאורייתא הוא רק פרשה ראשונה (כמו שכתב בתחילת הפרק).

רש"י ד"ה כדרכו – או בקימה, או בשכיבה, או בישיבה, או מהלך:
נראה להסביר את הסדר ברש"י שלכאורה שינה מסדר הפסוק, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך, = ישיבה, מהלך, שכיבה, וקימה, ורש"י סדרם ע"פ העדיפות = ראשון - עמידה, ביום בוודאי כי כך צ"ל ע"פ בית שמאי, שני – שכיבה, בלילה כי כך הדין ע"פ ב"ש ולב"ה לא משנה, שלישי – ישיבה, הן ביום והן בלילה כי זה רק לדברי בית הילל, ורביעי - מהלך, כי מדינא גם כשמהלך עכ"פ בפסוק ראשון חייב לעמוד כי הליכה מפריעהלכוונה, ועיין ברמב"ם פ"ב מהלכות קר"ש שסידרך כך קורין את שמע בין עומדים בין מהלכין בין שוכבין ובין רוכבין ע"ג בהמה (אולי זה מקביל ליושב ובמסכת קידושין דף ל"ג ע"ב יש דיון אם רכוב כמהלך או כיושב).