סמיכת גאולה לתפילה בערבית / הרב הלל בן שלמה

ברכות ד ע"ב

לדעת רבי יוחנן יש לסמוך גאולה לתפילה אף בערבית, ואילו רבי יהושע בן לוי סובר, שהתפילות נתקנו "באמצע", בין קריאת שמע של שחרית לקריאת שמע של ערבית, ועל כן אין סומכים גאולה לתפילה בערבית. לפי גרסתנו, הדבר מוסכם שהזמן העיקרי של הגאולה הוא בשחרית, אלא שהגאולה התחילה מבערב. לדעת רבי יוחנן, אף מבערב זהו זמן הגאולה, ואילו לדעת ריב"ל, אין לראות את הגאולה מבערב כמשמעותית. כמו כן, לדעת רבי יוחנן, יש ללמוד בהיקש "ובשכבך ובקומך", שכשם שבבוקר קריאת שמע קודמת לתפילה, כך בערב. לעומתו ריב"ל סובר שיש ללמוד בהיקש זה, שכשם שבבוקר קריאת שמע סמוך למיטתו, כך גם בערב.

בילקוט שמעוני (ואתחנן רמז תתמב) נזכר, כי לדעת ריב"ל "גאולה מאורתא לא הואי", וכך היא גרסת רש"י לפנינו. לפי דברים אלו, דברי רבי אבא להלן (ט,א) "הכל מודים כשנגאלו ישאל ממצרים לא נגאלו אלא בלילה", מתאימים לשיטת רבי יוחנן, אך לא לשיטת ריב"ל (וממילא יש להעמידו דווקא בשיטת התנאים הסוברים שזמן אכילת הפסח הוא כל הלילה, שהגאולה התחילה ביום, ולא כשיטת התנאים הסוברים שזמנה הוא עד חצות.
 

הכרעת ההלכה

בברייתא המובאת בגמרא נזכר לגבי האדם הבא מן השדה בערב, שהוא קורא קריאת שמע ומתפלל, ויש מכך סיוע לדברי רבי יוחנן. כמותו פוסקים התוספות (ד"ה דאמר), המביאים שכן פסק גם הה"ג, אלא שהם מביאים מסדר רב עמרם שפסק שאין צורך לסמוך גאולה לתפילה בערבית, משום שלהלכה תפילת ערבית היא רשות, ועל כן אומרים קדיש באמצע. בגמרא מובאת אפשרות שהלשון הנזכרת בברייתא "וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה", באה ללמדנו שתפילת ערבית חובה ולא רשות. ממילא ניתן לומר, שדברי הברייתא אינם להלכה. לדברי התוספות, אין הכרח לומר שרבי יוחנן סובר שתפילת ערבית היא חובה, אלא שאף על פי שהיא רשות, בכל אופן יש לסמוך בה גאולה לתפילה.

בגמרא להלן ו,ב מובא, כי לדעת רבי יוחנן יש להיזהר לא רק בתפילת מנחה, אלא אף בתפילת ערבית. מדברים אלו נראה לכאורה כדברי רב עמרם, שרבי יוחנן סובר שתפילת ערבית היא חובה. אמנם, ניתן לבאר את דברי רבי יוחנן גם לפי האפשרות שתפילת ערבית היא רשות: או שדבר רצוי וטוב הוא להתפלל תפילה זו, או שיש להיזהר להתפלל אותה בכוונה או בזמנה. 

יש לציין, כי הטור (או"ח סימן רלב) אינו פוסק כרבי יוחנן בעניין הזהירות בערבית, ולדעתו יש להיזהר דווקא בתפילת המנחה (והיינו להתפלל אותה), אלא שהוא מפרש, שדווקא בתפילה זו היה צורך להזהיר על כך, ולא בתפילות אחרות: "וכשיגיע זמן תפלת המנחה יתפלל ומאוד צריך ליזהר בה דא"ר חלבו אמר רב הונא לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שהרי לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו והטעם מפני שתפלת השחר זמנה ידוע בבקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שיהא טרוד בעסקיו וכן של ערב בלילה זמנה ידוע בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה ואם עשה כן שכרו הרבה מאד וע"כ מנעו חכמים לכל אדם לעשות מלאכות הקבועות סמוך לזמן המנחה דתנן לא ישב אדם לפני הספר פי' להסתפר סמוך למנחה...".
 

קריאת שמע על המיטה

לדברי רבי יהושע בן לוי (ד,ב) אדם צריך לקרוא את שמע על מיטתו אע"פ שקראם בבית הכנסת. ייתכן לבאר את דבריו, על פי המבואר בירושלמי בתחילת ברכות, שהיו אומרים את שמע קודם התפילה, כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. לפי שיטתו שתפילות באמצע תיקנום, אין יוצאים בקריאת שמע זו, משום שהיא לפני התפילה, ועל כן עליו לקרוא את שמע על מיטתו. אמנם, מדברי רב נחמן "אם תלמיד חכם הוא אינו צריך" מוכח שהוא מבין שאין קריאה זו בגלל חיוב התורה לקרוא, אלא רק מפני המזיקים כמבואר שם בסמוך. לפי הבנה זו ייתכן לומר, כי ריב"ל סובר שבבית הכנסת אומרים את קריאת שמע אחרי התפילה בשביל לצאת את דין התורה, ובכל זאת צריך לאומרה לאחר מכן על מיטתו.