בין זאב לכלב, בין חמור לערוד
ברכות ט ע"א
"רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב.
רבי עקיבא אומר: בין חמור לערוד.
ואחרים אומרים: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו".
מה ראו רבי מאיר ורבי עקיבא לתלות דוקא בהבחנה שבין אותן חיות הדומות, שלא כאחרים שהצריכו שיכיר את חברו. ולמה נקט כל אחד מהם בחיות אלו בדוקא?
אלא שדרשו אותם החכמים דוקא באותן החיות השייכות לעברם הם.
אמרו במסכת מגילה דף טו ע"ב שביקשה אסתר להנצל מיד המן האגגי, והתפללה: (תהלים כב, כא) הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. נשמה נקראת יחידה. ובמשמעות הפסוק שתנצל ולו נשמה אחת, מתוך אותו המכונה כלב. ואכן אמרו במסכת גיטין דף נז ע"ב שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. וכן אמרו שם בדף נו ע"א שרבי מאיר יצא מנירון קיסר, גם הוא ממלכות אדום.
אומר רבי מאיר: נחוצה מעט אורה, להבדיל בין זאב שהוא טורף גמור, לבין המכונה כלב שיש תקוה ממנו. למס (שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. מסכת שבת דף סג ע"ב) ייהפך לרבי מאיר בעל הנס.
ובמסכת פסחים דף מט ע"ב אמר רבי עקיבא: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". לימים נתעלה מאותה חומריות החמור, ונתגדל בתורה.
אומר רבי עקיבא: נחוצה מעט אורה, להבדיל בין חמור הבר – הָעָרוֹד, שאינו בן תרבות כלל, ככתוב (איוב לט, ה) מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ, לבין החמור, שיש תקוה הימנו, להיות גדול נושאי הספרים.
ועוד אמרו מסכת ברכות דף ס ע"ב: "תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה!".
מי בקי ורגיל היה כרבי עקיבא במראה חמורו באישון ליל.
