יציאה או לימוד בזמן קריאת התורה / הרב הלל בן שלמה

ברכות ח ע"א

רבי אמי דורש את הפסוק בישעיה (א,כח) "ועוזבי ה' יכלו", כמתייחס למי שמניח ספר תורה ויוצא. מהקשר הדברים משתמע, שהמדובר בשעת קריאת התורה, ועל כן מובא שרבי אבהו היה יוצא "בין גברא לגברא", כלומר, בין העליות. רב פפא מסתפק אם מותר לצאת "בין פסוקא לפסוקא" (וכתב על כך בהלכות גדולות: "וכל ספיקא דאיסורא לחומרא"). ייתכן שהכוונה היא שהיו נוהגים לתרגם כל פסוק, ועל כן השאלה היא אם מותר לצאת באמצע התרגום. ומדברים אלו משתמע שההבנה הפשוטה של דברי רבי אמי היא, כי אין לעזוב את ספר התורה באמצע פסוק עצמו.

הב"ח גורס בדברי רבי אמי, שהכוונה למי שמניח ספר תורה "כשהוא פתוח" – וכן מופיע בדברי רבים מהראשונים. ייתכן להבין, שהיו נוהגים לסגור או לכסות את הספר בשעה שהיו קוראים את התרגום, ועל כן היה מקום להסתפק על זמן זה, שהספר תורה אינו פתוח, אולם עומדים לפותחו ואין זה הפסק גדול כמו בין גברא לגברא.
 

לימוד תורה

רב ששת היה מחזיר את פניו ולומד בשעת קריאת התורה, והיה אומר "אנן בדידן ואינהו בדידהו": כלומר, כשם שהם עוסקים בתורה, כך אני עוסק בתורה. התוספות (ד"ה רב ששת) תמהים על כך, שהרי בגמרא בסוטה (לט,א) נאמר, שכיוון שנפתח ספר התורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה. שלושה תירוצים מובאים בדבריהם: א. אסור ללמוד בקול, משום שיש בכך הפרעה לציבור. ב. יכול ללמוד רק כשיש עשרה מלבדו (הלכות גדולות המובא ברי"ף). ג. רק רב ששת ואנשים כמותו שתורתם אומנותם רשאים לעשות כן, אך לא שאר האנשים (וזו גם מסקנת הרי"ף). התוספות בסוטה (ד"ה כיוון) מביאים שני תירוצים נוספים: א. רב ששת החזיר את פניו וניכר היה שאינו חלק מהציבור, ובאופן זה הדבר מותר. ב. רב ששת שהיה עיור היה פטור מקריאת דברים שבכתב, אבל שאר האנשים חייבים.

בערוך השולחן (או"ח קמו,ו) מביא פירוש אחר: רב ששת החזיר פניו ולמד בשעה שהמתרגם תרגם, ואמר שאנו לא צריכים את התרגום, מאחר שאנו מבינים כבר את הפירוש.