שנים מקרא ואחד תרגום / הרב הלל בן שלמה
ברכות ח ע"ב
לדברי רב הונא בר יהודה בשם רבי אמי: "לעולם ישלים אדם את פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום", ובהמשך הגמרא מופיע, שרבי יהושע בן לוי אמר לבניו לעשות כן. האם השלמה זו היא חובה או רשות?
במקומות אחרים בהם מופיעה לשון "לעולם" נראה, כי אין המדובר בחובה גמורה, אלא רק בדבר שהוא רצוי: כך הוא במשנה בפסחים פרק רביעי בדברי רבן שמעון בן גמליאל לגבי היתר עשיית מלאכה בתשעה באב, התלויה במנהג המקום, שתלמידי חכמים בטלים: "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם". וכך הם דברי רבי מאיר במשנה בסוף קידושין: "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה...". גם כאן ניתן להבין, שאין זו חובה גמורה, וכפי שמופיע בסוף המימרא "שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו". אם כן, יש בזה סגולה טובה, אך לא נזכר שישנה תקנה ברורה לגבי הדבר.
גם לגבי אמירתו של רבי יהושע בן לוי לבניו ניתן להבין, כי אין זו חובה גמורה, אלא הנהגה רצויה. ריב"ל אומר לבניו שני דברים נוספים: א. היזהרו בורידים כרבי יהודה – כלומר, בשחיטת העוף יש לוודא שכל הדם יצא, ועל כן רצוי לחשוש לדעתו של רבי יהודה; ומשמע שמעיקר הדין ההלכה היא כחכמים החולקים עליו, שאין צורך לחשוש לזה. ב. היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו. כלומר, יש להיזהר בכבודו באופן מיוחד, למרות שהוא אינו זוכר את תלמודו. כבוד זה הוא מן הדין, ונראה שריב"ל בא לומר, שמאחר שהיתה סיבה לחשוב שאין צורך להקפיד על כך, הוא ראה לנכון לזרזם. לגבי קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, לא היתה לפנינו סיבה לחשוב שלא לעשות כן, ועל כן מסתבר לדמות ציווי זה לציווי הראשון, שמעיקר הדין אין חיוב על כך.
אבל הרמב"ם בהלכות תפילה (יג,כה) כותב: "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום..." (וכן הוא בשו"ע או"ח רפה,א). ראיה להבנה שיש חיוב בדבר, ניתן להבין מדברי המדרש המובא בתוספות (ד"ה ישלים), שרבי צווה את בניו בשעה שנפטר, שלא לאכול לחם לפני שהם גומרים את כל הפרשה; ועל פי דברים אלו מבארים בעלי התוספות, כי מצוה מן המובחר לגמור את ההשלמה לפני האכילה. בדברים אלו לא מפורש, שהמדובר בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, וניתן לכאורה להבין שהמדובר בקריאה אחת של המקרא, אך התוספות מבינים שהכוונה לגמירת הפרשה הנזכרת בגמרא.
אפילו עטרות ודיבון
בדברי רבי אמי נזכר שעליו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום: "ואפילו עטרות ודיבון". מה המיוחד בעטרות ודיבון? רש"י במקום כותב, שאין תרגום על פירוש זה. נראה להבין מדבריו, כי אע"פ שאין תרגום על פסוק זה, עליו לקרוא את הפסוק פעמיים. אולם התוספות (ד"ה ואפילו) מבארים בדעתו, שעליו לקרוא פסוק זה שלוש פעמים, פעם אחת במקום התרגום. התוספות מפרשים באופן אחר: אע"פ שאין לפסוק זה תרגום ידוע, אלא תרגום ירושלמי, עדיף לקרוא את התרגום הירושלמי, מאשר לקרוא את הפסוק עצמו בפעם השלישית. התוספות אינם מקבלים את דברי רש"י, מאחר שלהבנתם היה על הגמרא לנקוט פסוק שאין עליו תרגום כלל, כמו "ראובן שמעון". הצל"ח כותב להשיב על דברי התוספות, כי בקריאת שמות השבטים ברור שיש עניין מיוחד, מה שאין כן בשמות מקומות של הגויים, שהיינו חושבים שאין עניין לחזור פעם נוספת על הדבר.
בתרגום אונקלוס שלפנינו מופיע תרגום על מילים אלו. רבנו בחיי (במדבר לב,ג) כותב, כי אף על פי שבשמות המקומות הללו יש זכרון עבודה זרה, והיינו סוברים שעדיף שלא להזכירם (ובדומה לביאור הצל"ח הנ"ל), בכל אופן הזהירו להקפיד לקרוא תרגום זה.
התרגום הנבחר
התוספות (ח,א ד"ה שנים) מביאים פירוש, שכל תרגום לשפה בה הקורא יכול להבין את המילים יכול להיות תרגום טוב, אך הם שוללים זאת, משום שאנו מוצאים במקומות מסוימים שחז"ל משבחים את תרגום הפסוק, ומשמע שהם מתכוונים לתרגום המסוים המבאר את הדברים באופן שאינו בהכרח מותאם לפשוטו של מקרא, והיינו תרגום אונקלוס. על פי דבריהם הנ"ל, במקום שאין תרגום אונקלוס, יש לקרוא את התרגום הירושלמי (שכנראה הוא הנקרא בפינו כיום תרגום יונתן, כפי שמבאר החיד"א בספרו שם הגדולים). הרמב"ם בהלכותיו שם כותב, כי פסוק שאין בו תרגום, עליו לקוראו שלוש פעמים (כאפשרות הנזכרת בתוספות לעיל בביאור דברי רש"י). גם מדבריו נראה, כי המדובר בתרגום המסוים הידוע.
אבל הטור (או"ח סימן רפה) כותב, כי אם קרא את הפרשה עם פירוש רש"י יוצא ידי חובת התרגום, שאין כוונת התרגום אלא להבין העניין. לפי דבריו נראה, שאדם הקורא את הפרשה עם אונקלוס ואינו מבין את מה שהוא קורא, אינו יוצא ידי חובה; ומסתבר שהוא מקבל את הפירוש הנזכר בתוספות, שיש לקרוא בשפה המובנת. השו"ע (רפה,ב) פסק כדברי הטור, שיכול לצאת ידי חובה בקריאת הפרשה עם רש"י, אך כתב שירא שמים יקרא את שניהם.
