הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "תניא נמי הכי"

ברכות יב ע"א

אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.
תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.
רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא, אמר ליה רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.
אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא, אמר ליה רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

1.
הגמרא "מספרת" שלאורך הדורות רצו לקבוע לומר את "עשרת הדברות" בקריאת שמע אבל נמנעו מכך מפני שקבעו חכמים קדומים שיש לבטל זאת "מפני תרעומת המינין". ואחרי דינו של שמואל הגמרא מסייעת לו מברייתא שאומרת כדבריו ובלשון זהה.

2.
אם שמואל הכיר ברייתא זו אזי יתכן לומר שהוא אמר את דבריו כדי להכריע כאותה ברייתא, ואם שמואל לא הכיר את הברייתא אזי ניתן לומר להיפך: הברייתא מובאת כהוכחה שיש לפסוק כשמואל [שלא היה אומר את דבריו אם היה יודע מקיומה של הברייתא].

2.1
לפי האפשרות הראשונה לעיל ניתן לומר יותר מכך: שמואל נתן לברייתא גושפנקא שהטעם של "מפני תרעומת המינין" לא מתבטל גם בהשתנות הנסיבות.

2.2
ולפי זה מובן, שלכן הגמרא מספרת שבדורות נוספים גם קבעו גדולי הדור שדין זה נשאר בתוקפו, למרות, שאולי השתנו הנסיבות ואין כבר חשש מפני תרעומת המינים.

3.
הערה: הרב זיני בספרו "רבנן סבוראי" [עמוד 242] טוען שכל הברייתא שמובאת אחרי "תניא נמי הכי" היא לא מתקופת הגמרא עצמה אלא תוספת סבוראית-גאונית. וממילא יוצא שהביטוי "תניא נמי הכי" נועד לתוספת מאוחרת. [ושמואל לא הכירה?]